האישה – כוהנת החיים

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/210412.flv[/embed]

'אין דורשין בעריות'

'אין דורשין בעריות בשלשה ולא במעשה בראשית בשנים ולא במעשה מרכבה ביחיד' (משנה, חגיגה ג, א). המשנה מונה שלושה עניינים שהעיון בהם הוא תורת הסוד: 'מעשה מרכבה' - הוא חזונו הנבואי של יחזקאל על האלוהות; 'מעשה בראשית' - הוא בריאת העולם; 'עריות' - הן המגע האינטימי שבין איש לאישה. המשנה מלמדת שהעיון בנושאים אלו צריך להיות מוגבל למתי מעט ולעולם לא יילמד ברבים.

למרות דברי המשנה, למן המאה השתים-עשרה החלו המקובלים לחשוף בכתביהם את סודות מעשה בראשית ומעשה מרכבה. פרופסור משה אידל הסביר שבאותה תקופה הרגישו המקובלים שאי אפשר לשתוק עוד; אחרי פרסום ספרו של הרמב"ם 'מורה נבוכים' שהציג תפיסה אחרת של 'מעשה מרכבה' ו'מעשה בראשית', לשתוק פירושו היה לאפשר השרשה של דעות שהמקובלים סברו שהן שגויות. בזמננו, קורה דבר דומה בכל הנוגע לשאלות הנוגעות למערכות היחסים בין המינים. כיוון שנושא זה מעסיק רבות את הציבור, וכיוון שלעתים מזומנות התפיסה היהודית ביחס לנושאים האלה מוצגת בציבור באופן מעוות, יש צורך לדבר על הדברים בגלוי.

הקדושה והטומאה

אחד התחומים המרכזיים שנידונו בציבור ובו גם שורר בלבול הוא משמעותה של טומאת הנידה שמקורה בפרשיות תזריע ומצורע. על פי ההלכה, לאחר שפסק דם הווסת האישה צריכה לספור שבעה ימים ולטבול במי המקווה כדי שתוכל לחדש את המגע האינטימי עם בן זוגה. השלכות טומאת הנידה על מהות הקשר בין איש לאישה ובין האישה לגופה מעוררות שאלות רבות וזוקקות מחשבה.

כמעט כל הלכות טומאת וטהרה - שהן כרבע מהמשנה (שהוא הבסיס של התורה שבעל פה) -קשורות לבית המקדש, שכן 'רגישות' לטומאה והצורך להתרחק ממנה קיימים אך ורק במקום שיש בו קדושה: 'וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר לה, לד).

התחום היחיד מחוץ למקדש שקיימת בו רגישות לטומאה הוא מערכת היחסים שבין איש לאישה. לכן גם כיום, כשאין בית מקדש, עדיין נוהגות בו הלכות טומאה וטהרה וקיימת חובה לטבול כדי להיטהר. הדמיון בין חיי אישות ובין בית המקדש מלמד שהרגישות לטומאה אינה נובעת מיחס שלילי למערכת היחסים שבין איש לאישה אלא היא ביטוי לקדושתה, כפי שמנסח זאת רבי עקיבא, מגדולי רבני המשנה: 'איש ואישה זכו שכינה ביניהם' ( בבלי, סוטה יז ע"א). נוכל לראות זאת מתוך השוואה לחיובי הטבילה האחרים: על פי ההלכה, היחידים המחויבים לטבול הם כוהנים הנכנסים למקדש ונשים במסגרת יחסיהן עם בן זוגן.

יצירת החיים וטומאה

ועדיין יש לשאול מדוע דם הווסת מטמא את האישה, ויתרה מזו, אם הטבילה היא אכן ביטוי לקדושה שבנישואים, למה האישה מחויבת בה ולא הגבר?

התשובה לשאלות האלה נעוצה במהותה של הטומאה. ביהדות הטומאה קשורה למוות. המת גופו הוא 'אבי אבות הטומאה', וכל דבר מטמא קשור במוות או בהפסד של חיים. הקדושה, לעומת זאת, קשורה לחיים, וכל דבר המרבה את החיים ואת החיות - קדוש. בגוף האישה מתפתחת בכל חודש ההזדמנות ליצור חיים, ומשמעותו של דם הווסת היא שההזדמנות לא מומשה, הביצית לא הופרתה, וחיים חדשים לא נוצרו בחודש זה. טומאת נידה אינה נובעת אפוא מטאבו פרימיטיבי, מפחד, אלא מההכרה שביציאת הווסת יש היבט של הפסד חיים. הוכחה לכך היא שאחרי לידה יש תקופה (מיום השמיני עד יום הארבעים אחרי לידת בן, ומיום החמש-עשרה ועד יום שמונים לבת), שבה גם דם היוצא מהרחם אינו מטמא אלא נקרא 'דמי טהרה' (ויקרא יב, ד-ה) - משום שדם זה מבטא התהוות חיים ולא הפסדם.

הטומאה והקדושה מנוגדות זו לזו, ולכן דווקא במקום ששורה בו הקדושה יש להיזהר זהירות יתרה מן הטומאה. התפיסה כי דם הווסת מטמא טומנת בחובה את ההנחה כי בשאר ימות החודש תהליך יצירת החיים בגופה של האישה קדוש.

המערכת ההלכתית התבוננה במציאות הביולוגית והעניקה לה משמעות דתית וטקסית. ואולם שתי המערכות הללו מקיימות זיקה עם מערכת נוספת, המערכת הקוסמולוגית. ידועה ההקבלה בין האישה ללבנה הן מצד התהליך המחזורי הן מצד משכו - כשלושים יום. כשם שהירח מגיע למילואו באמצע החודש, שבועיים לפני תום המחזור, כך גם מחזורה של האישה. לתופעה זו יש גם היבט הלכתי, והוא מופיע בספר אור זרוע מן המאה השלוש-עשרה:

נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח מנהג כשר וישר... תדע לך שבכל חודש וחודש האשה מתחדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה כשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש... ולכך הוי ראש חודש יום טוב של נשים' (אור זרוע, הלכות ראש חודש סימן תנד).

בגוף הגבר, לעומת זאת, אין כל מחזוריות, ואין ביכולתו לפתח בתוכו חיים חדשים.ממילא אין לו כל נגיעה לטומאה. ולכן, קביעת זמני הריחוק והקרבה בין בני הזוג תלויה באישה - האיסור לקיים חיי אישות מתחיל בתהליך המתרחש בגופה של האישה ואף החזרה של בני הזוג היא שיאו של תהליך ההתבוננות של האישה בגופה, בשבעת ימי הספירה ובטבילה.

פעם העברתי בביתי שיעור ב'ספר יצירה' שעסק בסודות הקבליים של יצירת גולם. אשתי מיכל שמעה חלק מהדיונים ולא יכלה להתאפק: 'רק גברים מסוגלים לחשוב על יצירת גולם, שהרי הנשים עושות הרבה יותר - אנחנו יולדות ילדים!". ברוח הדברים האלה מיכל מנתבת את תלמידותיה במכינה הקדם צבאית שהיא עומדת בראשה, שלא לבחור במסלול קרבי אלא במסלולים צבאיים אחרים: 'נשים המביאות חיים לעולם, לא ראוי שתהיינה בתפקיד הדורש מהן ליטול חיים'. ברוח זו מסביר הזוהר הקדוש (א, מח ע"ב) למה דווקא הנשים הן אלו שמדליקות נר שבת, ואומר שראוי שהאישה המסמלת את מי שנותנת את החיים, היא תדליק את הנר המסמל את הנשמה היתירה ששורה על האדם בשבת.

אפשר לומר שההבדל בין נשים לגברים מקביל להבדל בין כוהן לישראל - הכוהן רגיש יותר לטומאה מכיוון שנדרשת ממנו קרבה יתרה אל הקודש. נמצאנו למדים שהנשים הן הכוהנות של החיים.

המעבר בין טומאה לטהרה נעשה באמצעות הטבילה במי המקווה. הטהרה על ידי מים דווקא נובעת מתכונתם הרוחנית של המים: בסיפורי המקרא נראה שלמים היה תפקיד מרכזי גם בלידת העולם - הן בסיפורי הבריאה וגן העדן הן בחידוש העולם, בתיאורי אחרית הימים. כשאישה טובלת ונכנסת למים, מקור כל החיים, היא 'נעלמת' בגופם חסר הצורה. יש מקורות הרואים את המקווה כרחם של אישה ובעלייתה מהמים סמל לחידוש חייה, לידתה מחדש.

קדושת האהבה

נוסף על קדושת החיבור בין איש לאישה הנובעת מהכוח ליצור חיים חדשים, יש קדושה גם בעצם יחסי הקרבה ביניהם. קדושה זו מתבטאת גם בערכים הגימטריים הזהים של המילים 'אהבה' ו'אחד' (13). אהבה היא הכיסופים להיות 'אחד' עם הזולת, כפי שאומר הפסוק: 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' (בראשית ב, כד). וכששני בני אדם הופכים 'לבשר אחד' - בגוף ובנפש - יש בהם קדושה. בספרות הקבלה יצירת ה'אחד' אצל איש ואישה נחשבת ביטוי, בזעיר אנפין, לגילוי ה'אחד' בקוסמוס כולו ואפילו בתוך האלוהות. התלמוד מלמד איך רעיון זה עולה מהמילים 'איש' ו'אשה' (בבלי, סוטה יז ע"א): לשתי המילים האלה יש שתי אותיות משותפות, אל"ף ושי"ן, אבל לאיש נוספת האות יו"ד ואילו לאישה - ה"א. בחיבור של היו"ד של האיש והה"א של האישה מושלם שמו של אלוהים, 'יה'.

בתהליך ההיטהרות האישה עורכת חמש-עשרה 'בדיקות' (בדיקת 'הפסק טהרה' המוודאת שפסק דם הווסת, ושתי בדיקות בכל אחד משבעת ימי הספירה). אפשר להעניק משמעות לתהליך הזה: חמש-עשרה כנגד שמו של הקב"ה המושלם על ידי חיבור שבין איש ואשה. חמש-עשרה כנגד שירי המעלות בספר תהילים שניתקנו כנגד חמש-עשרה המדרגות בכניסה למקדש, המעלות המובילות אל הקודש.

היכולת לגעת בקדושה הנמצאת בתוך החיים תלויה במידה רבה במודעות האדם למעשיו. למשל, פעולת האכילה זוכה למשמעות רוחנית באמצעות מצוות כמו נטילת ידיים וברכות - הן עוצרות את האדם לפני האכילה וקוראות לו להתבונן במשמעותה. גם בתחום חיי האישות, ההלכה מעלה ומקדשת את החיים, ההפסקה של חיי האישות מאפשרת מדי חודש בחודש התחדשות מתוך ציפייה וגעגוע. בכך יש מענה לסכנה בחיי הנישואין שהקשר ייתפס כמובן מאליו וההרגל יכלה את ההתרגשות ואת החידוש שהיו בו בתחילה. בתלמוד הנקודה עולה במפורש: "מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה, וקץ בה, אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה'. (בבלי, נדה לא ע"ב)

ספירת העומר

ספירת העומר, המצווה למנות את שבעת השבועות שבין חג הפסח לחג השבועות, היא מצווה מיוחדת. בקבלה ימים אלו נחשבים ימים של התכוונות רוחנית לקראת המפגש המיוחד בין עם ישראל לקב"ה, מפגש המתרחש בחג השבועות, זמן מתן תורה. הזוהר הקדוש (אמור ג, צז ע"א -ב) משווה מצווה זו לספירת שבעת הימים שֶמונָה האישה מיום שפסק דם הווסת ועד ליום הטבילה במקווה. כשם שבספירת העומר אנו מתכוננים למפגש עם הקב"ה כך מתכוננים בני הזוג לקראת התחדשות המגע האינטימי ביניהם ומפנים את מודעותם למשמעותו הרוחנית.