פרשת תולדות מפגישה אותנו עם אחד האירועים המוזרים ביותר בספר בראשית: מכירת הבכורה. עֵשָׂו חוזר מן השדה עייף ורעב, ומוצא את יַעֲקֹב מבשל נזיד עדשים. ברגע של חולשה ומיקוד במצוקה המיידית, פונה עֵשָׂו בבקשה "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה" (בראשית כ"ה, ל'). יעקב מזהה את ההזדמנות ומבקש "מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי" (שם, פס' ל"א). עֵשָׂו, שרואה בבכורה עול מיותר וחסר ערך ברגע של רעב, מפטיר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?" (פס' ל"ב), מוכר את זכותו ונשבע ליעקב.
המפגש הקצר הזה נחתם במילים הטעונות של התורה: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה" (פס' ל"ד), מילים המבטאות את הפער התפיסתי העמוק בין השניים.
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
כשמעמיקים באירוע זה, עולות מאליהן שאלות נוקבות לגבי מהות העסקה. מהי בעצם אותה "בכורה" שהייתה נתונה למקח וממכר? האם מדובר אך ורק בזכות משפטית-נחלתית לקבל פי שניים בירושת האב, או שמא טמונה בה משמעות רוחנית ותפקיד הנהגתי עמוק בהרבה? וברקע זה מתחדדת התמיהה: כיצד ניתן בכלל למכור מעמד אישי וזהות מולדת תמורת קערת נזיד עדשים?
מכירת חלק הבכור בירושה
מבחינה הלכתית-משפטית, סוגיית מכירת הבכורה נדונה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן רע"ח, סעיף ח'). שם נפסק: "בכור שמכר חלק בכורה קודם חלוקה ממכרו קיים מפני שיש לבכור חלק בכורה קודם חלוקה". ההלכה מבהירה כי זכותו של הבכור בנכסי אביו היא זכות ממונית הניתנת להעברה ולמכירה.
עם זאת, הבכור יכול למכור את חלקו העודף בירושה רק לאחר מיתת האב ולא בחיי האב, כמפורש בשו"ע חו"מ רי"א א': "דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם. כיצד? 'מה שאירש מאבא מכור לך', 'מה שתעלה מצודתי מהים נתון לך', 'שדה זו לכשאקחנה קנויה לך', לא אמר כלום וכן כל כיוצא בזה". סיפור מכירת הבכורה מעשיו ליעקב היה בחיי יצחק, ואם כן ממילא לא יכל עשיו למכור ליעקב בשלב זה את זכותו לקבל פי שניים בירושת יצחק.
התמודדות המפרשים עם בעיית ה"דבר שלא בא לעולם"
מהרמב"ן על פרשתנו משמע שאכן המכירה היתה על זכות הבכור לרשת פי שניים, והוא דייק מלשון אונקלוס שהכוונה היתה לא שהמכירה תחול מעכשיו, שכן מכירה כזו בלתי אפשרית, כאמור לעיל, אלא שהיא תחול בעתיד מאותו יום שיצחק יפטר מן העולם. בהיות שעשיו יכול להסכים עכשיו ולחזור בו לפני פטירת יצחק, לכן ביקש ממנו יעקב להישבע שלעולם לא יחזור בו מההסכמה למכור ליעקב את זכותו לקבל פי שניים בירושת יצחק.
האור החיים על פרשתנו (פס' ל"א) מביא תירוץ מחוכם לבעיית אי ההקנייה של דבר שלא בא לעולם.
אומר האור החיים, יש חריג אחד שמאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, אם המוכר מקבל תמורת ההקניה מזון שהוא חייב אותו כדי לחיות באותו יום. בהיות שעשיו היה חייב את נזיד העדשים כדי לא למות, חלה המכירה אפילו שבאותו שלב זה "דבר שלא בא לעולם". וזה הדיוק בפסוק במילה "כיום", כלומר "מכור לי כדין 'יום', כלומר כדין מזון שחייב המוכר כדי חייו באותו היום. האור החיים לא מקבל שהשבועה שצורפה למכירה תאפשר קניין דבר שלא בא לעולם, וטוען שמטרת השבועה היתה לשאר ההטבות (הלא ממוניות) הכרוכות במעמד הבכורה, כמו עבודת הקרבנות.
פירושים נוספים למהי ה"בכורה" שנמכרה
רש"י על פרשתנו מפרש שהעניין לא היה ממוני אלא שעבודת הקרבנות קודם מתן תורה היתה בבכורות, ויעקב קנה מעשיו את הזכות להיות הכהן במקומו. יעקב ראה את רשעתו של עשיו והבין כי אדם נבזה כמו עשיו אינו ראוי להיות זה שיהיה שליח המשפחה לעבודת הקרבנות.
האבן עזרא בפירושו על פרשתנו מביא גם הוא את הפירוש של נטילת חלק פי שניים בירושת יצחק כפירוש העיקרי, אולם מוסיף פירוש מעניין נוסף "ויש אומרים: שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר, לקום מפניו ולשרתו כבן לאב".
כיצד יעקב המוסרי ניצל את מצוקתו של עשיו?
בכל אופן, לפי כל הפירושים שהוצגו, נשאלת השאלה הנוקבת הכיצד יעקב אבינו, שהוא הסמל המובהק של מידת האמת והיושרה המוחלטת, "תיתן אמת ליעקב", התנהג כלפי אחיו עשיו בצורה שאמנם חוקית אבל ממש לא הגונה וראויה?
רמז לפיתרון השאלה כותב לנו רש"י. יעקב הבין מה המשמעות שאדם כמו עשיו, רוצח וגזלן, יהיה זה שיעבוד את עבודת הקרבנות. זה פשוט מצב אבסורדי שאדם מושחת כעשיו יהיה סמל עבודת ה' ושירותי הדת. יעקב הבין שמידת האמת היא שהוא, איש תם יושב אהלים, יהיה זה שמקריב קרבנות, ולא עשיו. אותו דבר בקשר למעלת הכבוד. אם יעקב יהיה חייב בכבוד עשיו, התורה תתבזה בעיני ההמון, יראו שהתלמיד חכם העדין בעל המידות הטובות משרת את האח העבריין. דבר כזה יחלל שם שמיים ויגרום לעולם לרצות לחקות דווקא את דרכיו של עשיו האלים ולא את אלו של יעקב העדין.
אותו דבר לעניין הממון, מה עשיו יעשה בממון שיקבל ירושה עודפת מיצחק? עוד מעשי רצח, גזל וחמס, יפגע באמצעות הממון בעוד אנשים. בעוד ממון כזה אצל יעקב ישרת דברי קדושה ותועלת לציבור כולו. אותו רעיון רלוונטי גם לעניין גניבת הברכות שבסוף פרשתנו.
מלמד אותנו יעקב, שבמקרי קיצון שלפניך אדם מושחת ומסוכן כמו עשיו, רוצח נתעב ופרא אדם, אסור לך לתת בידיו שום כוח, כי הוא ישתמש בו לרעה. כמובן, יעקב קנה את הבכורה רק ע"פ הדין באופן חוקי וכשר למהדרין, כמו שהראנו לעיל, אבל לגבי הרובד המוסרי הבין יעקב שהמוסר דווקא מחייב שעשיו המסוכן לא יקבל עוד כח ליד, שישמש אותו לרעה.