בניגוד לאברהם וליעקב שמקבלים כל אחד כשלוש פרשות, יצחק מופיע בשתיים. וגם אז זה נראה קצת כמו הופעת אורח. בפרשת ''חיי שרה'' יצחק מופיע יותר בתור ''הבן של אברהם''. ובפרשתנו פרשת ''תולדות'' נראה שהוא מופיע יותר בתפקיד ''אבא של יעקב''. ברעיון זה אני מקווה לשים את יצחק באור הזרקורים ולהראות כיצד דווקא מפעל החיים שלו רלוונטי לחיינו היום.
אני מאמינה שהסיפורים על יצחק אבינו יחסית קצרים מפני שהפעולה הגדולה שלו אינה לזמן שהוא חי בו, אלא לעתיד לבוא. אפשר ללמוד זאת מאגדתא המופיעה במסכת שבת, פט ע''ב:
לעתיד לבא יאמר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר אימר ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים אפשר דבעי רחמי עלייהו אמר ליה בניך חטאו אמר לפניו רבש"ע ימחו על קדושת שמך אמר לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה אמר לו ליצחק בניך חטאו לי אמר לפניו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם (שמות ד, כב) בני בכורי עכשיו בני ולא בניך ועוד כמה חטאו כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת עלייהו פשו להו חמשין דל כ"ה דלילותא פשו להו כ"ה דל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא פשו להו תרתי סרי ופלגא אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך.
האגדתא מספרת שלעתיד לבוא הקב''ה יעשה משפט ויתייעץ עם האבות אם למחות את ישראל או לגאול אותם - אברהם אומר ''ימחו על קדושת שמך'' ה' לא מרוצה מהתשובה ופונה ליעקב שאולי יבקש רחמים על בניו אבל לשוא. אך כשה' פונה אל יצחק יש לו מענה והוא מצליח לזכות בדין את ישראל.
המענה של יצחק לה' מתחלק לשני חלקים:
- חלק ראשון: בני ולא בניך? על הר סיני קראת להם ''בני בכורי ישראל'' ועכשיו אתה מתחרט?
- חלק שני: חישוב כמה מהחיים של האדם מושקעים בתחזוק: שינה, אכילה, בית הכסא וגם תפילה נכנסת לחישוב הזה. וע''י כך צמצום הזמן הפנוי האנושי לחטוא באמת. ויצחק על כמות העוונות בסוף מסכם על שנות העוון ''אפשר שנתחלק חצי חצי או שאני אקח הכל''.
אני מעוניינת להתמקד בתשובה השנייה של יצחק לקב''ה מביעה רעיון עמוק יותר על מהות עבודת ה' של יצחק.
בפרשת תולדות, יצחק חי חיים של שגרה:
הוא חופר בארות, עובד את שדותיו בהצלחה, אוהב את רבקה, ומסדיר את ענייני ירושתו בעודו בחיים. לכאורה, חיי יום-יום פשוטים. אבל התורה מקדישה לזה מקום מפני שדווקא כאן מצויה קדושה גדולה: קדושת החיים.
בליקוטי שיחות ח''א לפרשת וירא כתוב:
''עבודת יצחק היא מלמטה למעלה, שדווקא על ידי זה מגיעים לבלי גבול האמיתי (שלמעלה גם מעולם האצילות) מפני שדווקא העבודה דמלמטה למעלה היא תכלית הכוונה. ולכן הנה דווקא יצחק היה צריך להיוולד מבחינת התמימות שלמעלה מאצילות".
הבשורה של אברהם הביאה את ה' אל העולם והבשורה של יצחק מוצאת את ה' בתוך העולם. יצחק חופר ומוצא מים חיים - התורה נמשלה למים ובעצם חפירת הבארות הופכת למשל של גילוי התורה והחיבור לאלוהי מיתוך מציאות החיים הגשמית. מיתוך האהבה של יצחק ורבקה, מתוך החקלאות, מתוך החיים עצמם.
מתוך כך, כשפונה אליו הקב"ה וטוען שישראל חטאו - יצחק לא מדבר על חסד, לא על ניסים, לא על רחמים. הוא מדבר על החיים עצמם: על שינה, אוכל, שירותים. כי בעולמו של יצחק אין "רגעים לא רוחניים". כל רגע של קיום הוא הזדמנות לראות את האלוקות המסתתרת במציאות הגשמית.
היום, אולי יותר מאי פעם, קשה להיות נוכחים בחיים שלנו. כמעט בלתי אפשרי לקחת נשימה בלי שמטלות, התראות ודאגות יפלשו לתוך הראש ויגרמו לנו להתרחק מהרגע הזה ממש. מיצחק אבינו אנחנו לומדים שהאלוקות לא נמצאת רק ברגעים נשגבים - אלא בתוך השגרה עצמה:
בשטיפת הכלים.
בחשבון החשמל.
בנסיעה לעבודה.
בהכוונת הלב הפשוטה ביותר.
יהי רצון שנזכה ללמוד מיצחק אבינו לראות את הניצוץ האלוקי שבכל מעשה, בכל רגע ובכל נשימה.
לגלות מחדש את תורת החיים שנמצאת כאן - בתוך חיי היום-יום ממש.
הכותבת היא סטודנטית במדרשה בבר אילן.