פעם פסיכולוגית נבונה מאד אמרה לי – "גם מרד בהורים הוא בעצם המשך הדיאלוג איתם, כי המרד הוא מולם, מול מי שהם ומה שסימלו. הקשר נמשך גם במרד, זה לא מרד כללי מול העולם".
אז יצחק שאביו אברהם העביר אותו מסכת חיים מאתגרת מאד ובשתיקה הופך לאבא לתאומים בעצמו בגיל 60, אחרי 20 שנות עקרות, מגלה כש"יִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים" את נטיות האופי השונות שלהם: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד", דמות הרפתקנית שאינה מסתפקת במלאכה קרובה אלא יוצאת לצוד בעלי חיים אומר הרב שטיינזלץ, "אִישׁ שָׂדֶה", איש השדה הגדול, איש המרחב, "וְיַעֲקֹב — אִישׁ תָּם", אין הוא מעוניין לעסוק בתחבולות ציד, במארבים ובטמינת מלכודות, "יֹשֵׁב אֹהָלִים" איש בית, או אולי אומר שטיינזלץ, רועה מומחה בגידול צאן. שטיינזלץ עצמו אגב, קיבל המלצה מהרבי מלובביץ לשנות את שמו ללשון הקודש, ל"אבן ישראל", ואכן שינה, "עדין אבן ישראל" אבל כשמחפשים את התלמוד שלו לקנות כמתנת אירוסין, אף אחד לא מבקש תלמוד אבן ישראל. גרסתא דינקותא נשמרת. שם האב נשאר. המורשת חשובה להמשך.
פרשת השבוע פרשת תולדות
והנה מתגלה ש"ויֶאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו ורבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" מהרגע שגדלו הילדים אוהב האבא יצחק את עשו יותר מאשר את אחיו יעקב. תרגום אונקלוס מציין שזה כי אהב את המזון שצד לו, רש"י הרחיב ואמר שזה כי עשו היה צד בפיו, מצליח לתעתע באביו כאילו הוא צדיק בשאלות מתחכמות "שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו", אבל אולי אבא יצחק אהב את עשו כי היתה בו התגלמות טבעית של דחף הטבע, ההישרדות, שיצחק עצמו, אולי, היה מעט חסר אותו?
יצחק הוא הגבורה לפי הקבלה. דין הצמצום. כשהוא נלקח לעקידה הוא נלקח. כשאמו שרה נפטרה, אביו סופד לה. כשמחפשים עבורו אשה לא מודיעים לו ובוחרים עבורו. יצחק הוא לרוב סביל. גם כשהפלשתים ממלאים וסותמים את הבורות הוא שב וחופר אותם. שוב ושוב. ההתמדה שלו ראויה אלא שיצחק מגיב לאירועים, לא בהכרח יוזם אותם. אבל הבן שבחר יצחק לאהוב הוא דווקא איש של אינסטינקטים. צייד. מישהו שיודע לחוש ולפעול במהירות, ביוזמה. אם הבן הזה יצטרך להגן על עצמו, הוא כנראה ידע איך לעשות את זה. אם יצטרך להילחם הוא ילחם.
אנחנו רוצים שלילדים שלנו יקבלו את כל הטוב שיש בנו, אבל מקווים שמה שחסר אצלנו, יהיה להם מעצמם. במסכת סנהדרין (קה,ב) נאמר: "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו". עטרת ראשנו הילדים ואנחנו רוצים שיהיו טובים יותר מאיתנו (למרות שרש"י מפרש במסכת בבא קמא (צב,ב) שאברהם אבינו התחתן עם קטורה משום שנתקנא ביצחק שהתחתן עם רבקה. כן, הבן שהתחיל מחדש גרם לאביו לקנא בו ואז נשא גם הוא אשה)
אבל התקווה שלנו כילדים היא להורה שלא יקנא בנו ולא יתחרה בנו, הורה שלא ינסה להוכיח תמיד שהוא חכם יותר ויודע יותר אלא להיפך, יתן לילדו מרחב ואמונה בעצמו. יחזק אותו. ויצחק מחזק את עשו. וגם הטבע הגברי קיים פה – גבר שבגברים גידלנו. נתגאה בלוחם שלנו לצד הדאגה. אז עשו הוא איש כזה. חזק. ויעקב תם יושב אוהלים, תכונה שפחות מסייעת להישרדות. יצחק רוצה מישהו שידע להגן על עצמו. מפני עקידות ובכלל. להבטיח את השושלת העתידית.
אנחנו גדלנו לתוך התפיסה המדרשית שרואה בעשו דמות שלילית, אבי אדום, אויב ישראל, אותו עשו שמכר את הבכורה ובז לה. אבל אפשר גם לקרוא אותו בעיניים אנושיות, ונדמה שהיום אפילו יותר: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!" הוא חוזר מהשדה, מותש ועייף. כשאתה מותש ההישרדות גוברת, הפחד מפני דלדול הכוחות מניע אותו לבקש מיעקב שילעיטנו מהנזיד האדום. דווקא יעקב, האבא שלנו, במקום לתת לו מהמזון בפשטות, מנצל את אובדן הכוח כדי לעשות לו תחבולה. זה קשה. היינו צריכים להצדיק לעצמנו את התנהגות האבא שלנו. ילדים לא יכולים לשאת שאבא שלהם פוגע בהם. הם חייבים למצוא הסבר, לפעמים אפילו להאשים את עצמם.
ומכאן מגיע בעיניי החיבור של הפרשה להפטרה. נבואת המוסר של מלאכי, הנביא האחרון, שדבר לא ידוע עליו והדעה המקובלת בחז"ל הינה שהוא למעשה עזרא הסופר, אותו מלאכי שפועל בזמן שיבת ציון וימי בית שני, פונה אל הכהנים, מנהיגי ישראל בזמן בית שני. אתם המנהיגים ומכוח מעמדכם ותפקידכם והרוח שאתם משרים על העם כולו, אתם כמו האבות של העם. אבל אתם, טוען מלאכי, למרות השם שאוהבכם והתפקיד, מבזים הכל.
קיבלתם מדינה, שיבת ציון, הוא אומר להם, ומה אתם עושים איתה.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו" אומר להם מלאכי "וְאִם-אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם-אֲדוֹנִים אָנִי- אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה'". עכשיו נעשית ההכפלה בתפקיד האב. לא רק שהכהנים הם אבות האומה הם עצמם ילדים להשם שהוא אביהם. והנה, למרות שמדרך הטבע בן יכבד את אביו ועבד ירא מאדוניו, דווקא הכוהנים המשרתים בבית המקדש, אלה שאמורים לדעת יותר מכל את החוקים והאיזונים והגבולות, הם מפרים אותם. למה שואל אותם השם, והם, במקום להסביר או להתנצל, ממשיכים באותה היתממות: "במה בזינו את שמך?"
והתשובה ניתנת להם: אתם מגישים קורבנות עם מום. התפקיד שלכם הוא הקרבת הקורבנות ובתפקיד הזה, גרעין הווית תפקידם, בו אתם מרמים, מביאים קרבן אסור או מנפחים את הקרבן שייראה ראוי.
פועלים לא לפי החוקים.
רד"ק מחדד, אתם הכהנים המנהיגים אמורים לדעת מה טוב ומה רע, אבל אתם עושים הרע ואומרים לעם שזה הטוב. אתם, אבות העם, מטעים את העם.
בעוד רגע מזהיר אותם מלאכי תילקח מכם הברכה שהוזכרה בבראשית.
יעקב חשש גם הוא מביטול הברכה אם יגנוב מאחיו עשו, ועל אף שאמו רבקה הבטיחה לו "וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י" בכל זאת ישלם את המחיר. מידה כנגד מידה. מיד אחרי הוא בורח מעשו ומתרחק מאמו האהובה, לבן מתעתע בו עם הכלות, המתח והשנאה בין ילדיו מלאה ורחל ולבסוף מכירת יוסף, בנו האהוב, שגם היא מלווה בשקרים, ויעקב ככב מאבד את הקשר עם בנו למשך שני עשורים.
עד כדי כך הפגיעה באמון קשה שברכה יכולה להפוך לקללה, כמו שאומר השם לכהנים:
זכיתם בתפקיד קריטי, אתם מנהיגי העם, מברכי העם בברכת הכהנים, אבל הברכה יכולה להפוך לקללה. לא לעולם חוסן. כמה אחריות אנחנו מחזיקים בתפקידים שלנו. כמה אחריות וכמה עלינו להיות ראויים לה כי הנזק שאנחנו יכולים לחולל הוא עצום והרסני וללא תקנה.
אז ההסבר שנתנו למעשה הקנייה הוא שעשו בז לבכורה ולכן ראוי לקחתה מעימו. אבל בדיקת מהלך העניינים מעידה שעשו בז לבכורה רק אחרי שהיא כבר נלקחה ממנו. כמו מישהו שהפסיד ועכשיו כדי לנחם את עצמו יאמר, לא נורא, זה גם ככה לא כל כך חשוב. ואולי גם את המעשה של יעקב צריך לראות בעיניים חומלות, אולי גם המעשה שלו נעוץ בכאב יחסי אבות ובנים. הרי לא נסתרה מעיניו האהבה שרחש אביו לעשו. אולי רצה לגבור עליו בדרך הזו של לקיחת הבכורה.
מעשה הגניבה מתגלה ורגשות עזים, אותנטיים מאד, עולים: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד... " וגם עשו בשומעו : "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" ואז מובא דיאלוג נדיר בפירוט שלו, שכולו אכזבה, כעס ומפח נפש וסופו תביעה "וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי.. " וכשעונה לו יצחק שכבר ברך, יאמר לו: "הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ, אָבִי?" וחוזר שוב "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי, אָבִי".
אבי, כמה הוא נזקק לאבא שלו. בשונה מיצחק שלא דיבר עם אביו על הפגיעה שפגע בו, עשו מקונן באזני אביו על יעקב שעקף אותו פעמיים, משתף אותו במלוא הכאב שלו ואבא שלו יצחק מגיב. לא מתעלם ולא שותק. ולא מאשים אלא מכיל. ועשו מתוך הקירבה והאמון מתיר לעצמו לבכות. "וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". מול מי שקרוב אליך אתה יכול להישבר.
קשר חם ומיוחד כל כך היה בין עשו ליצחק, ש"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותיי,ומצאתי שכיבד עשו לאביו יותר ממני".
כל כך אנחנו צריכים את ההורים שלנו, את הדמויות שמובילות אותנו. כמו המנהיגים שלנו שהם גם מעין הורים. אנחנו נושאים אליהם עיניים שתנחמנה אותנו, שתהיינה שם בשבילנו כשכואב לנו, ואם נעשה משהו שפוגע בנו, שיתקיים דיאלוג.
פרשת השבוע פרשת תולדות
יעקב חשש גם הוא מביטול הברכה אם יגנוב מאחיו עשו, ועל אף שאמו רבקה הבטיחה לו "וַתֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אִמּ֔וֹ עָלַ֥י קִלְלָֽתְךָ֖ בְּנִ֑י" בכל זאת הוא אכן ישלם את המחיר. מידה כנגד מידה. מיד עם הבריחה כדי שאחיו עשו לא יפגע בו והתרחקות מאמו האהובה, ואז מציאת כלה שלבן יתעתע בו בין רחל ללאה; המתח והשנאה בין ילדיו ולבסוף מכירת יוסף, בנו האהוב, שאז מאבד יעקב האב את הקשר עם בנו למשך שני עשורים. בדיוק אותו זמן שגם יעקב עצמו כילד התרחק מאביו יצחק עקב השקר.
עד כדי כך הפגיעה באמון קשה שברכה יכולה להפוך לקללה, כמו שאומר השם לכהנים: זכיתם בתפקיד קריטי, אתם מנהיגי העם, מברכי העם בברכת הכהנים, אבל הברכה יכולה להפוך לקללה. לא לעולם חוסן. כמה אחריות אנחנו מחזיקים בתפקידים שלנו. כמה אחריות וכמה עלינו להיות ראויים לה כי הנשק שאנחנו יכולים לחולל הוא עצום והרסני וללא תקנה.
פנסי איילה / אפרת קוזין
במוסך היה איש שתיקן את הרכב של הבן שלו
יש לך ילדים שאל אותי
עדיין לא, השבתי
ואבא לא יהיה לי יותר בגלגול הזה
היתמות נחשפה פתאום באור פנסי המכוניות
ואני קפאתי לרגע, כמו איילה שאלומת אור האירה עליה במפתיע בתוך החושך
אתה מזכיר לי את האבא הטוב שלי , רציתי לומר לאיש
ורגע לפני שעזבתי עם רכב מתוקן , ניגש שלמה האחראי לרכב שלי ואמר:
אני מחזק לך את ההגה יהיה לך יותר נוח ככה
ורונן צעק לו:
בדוק שסגרת את זה טוב
והאיש שתיקן את הרכב שלו אמר לי בנעימות:
סעי בזהירות כן?
ומבטי שלושתם ליוו אותי בחום כשהרכב יצא מן המוסך אל הרחוב הגשום.
לפתע היו לי שלושה אבות.
אורי אגוז היא עו"ד ומגשרת, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה.