סיפורם של יעקב ועֵשָו נתפס במסורת היהודית לא רק כמאורע היסטורי בודד אלא כפרדיגמה המעצבת את תפיסת העולם ההיסטוריוגרפית והדתית של היהדות. המסורת היהודית ראתה בעשו- הוא אדום, את התגלמות האימפריה הרומית. והשנאה שעשו נצר ליעקב מתגלמת ביחסה של האימפריה הרומית ליהודים. כשהאימפריה הרומית אימצה את הנצרות כדת הרשמית שלה, ירשה הנצרות את הזהות עם עשו ומאותה העת ישנה זהות בתודעה היהודית בין המלכות הרביעית דהיינו גלות אדום-רומי לבין הנצרות כשהאחרונה נובעת מהראשונה. בעיניהם של יהודי אירופה העוינות בין הנצרות לבין היהדות נובעת ממקור עתיק זה.
ההלכה סייגה מאוד את הקשר עם לא יהודים וישנם איסורים רבים שמטרתם להגביל כל קשר חברתי עימם, במיוחד אם הדבר הוא ברמה של קשרים חברתיים העלולים להביא לידי חיתון. איסורי יין נסך, סתם יינם, ופת נוכרי הם בין האיסורים שנקבעו כדי למנוע קרבת דעת בין יהודים לגויים.
ועל אף האיסורים והניסיונות להרחיק את הקשר בין יהודים להחברה הנוכרית, התקיימו בניהם קשרים ברמות שונות במשך ההיסטוריה; קשרים מסחריים, קשרים תרבותיים-אינטלקטואליים ולפעמים אף קשרים חברתיים. אין לראות בקשרים אלו וויתור על עמדות היהדות וההלכה כלפי דתות אחרות, אלא עדות לפתיחות וסובלנות כלפי לא יהודים בזמנים ובנסיבות שונים.
נדגים את הנושא בכמה מקרים מתקופת חז"ל ומימי הביניים.
בפרשתנו כתוב (בראשית כה, כג) וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי [גיים] גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. חז"ל שמו לב לכתיב של הפסוק "גיים", ועל פי זה דרשו:
אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גֵיִים: זה אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. (עבודה זרה יא, א)
הגמרא הזאת קובעת הקבלה בין שני מנהיגים אלו, אנטונינוס, שהיה קיסר רומי לבין רבי יהודה הנשיא, שהיה נשיא הסנהדרין ועורך המשנה. בספרות חז"ל מסופר על שיחות בין שני המנהיגים הללו במגוון נושאים הקשורים ליהדות. כך למשל אנטונינוס דן עם רבי על היחס שבין הגוף לנשמה, על היצר הרע ויצר הטוב, על ענייני תפילה ועוד. לפי התלמוד היתה לאנטונינוס מנהרה מארמונו לביתו של רבי כדי שיוכל לבוא בחשאי ללמוד ממנו ולדון עמו. התלמוד מספר שהוא גם שמש את רבי, הגיש לו מזון ומשקה ואף עזר לו לעלות על מיטתו. בחלק מהדיונים אנטונינוס הציע פתרון לשאלותיו ורבי קיבל את דעתו. מכל אלו אנו למדים שרבי יהודה הנשיא לא היסס לשאת ולתת עם קיסר רומי על נושאים עקרוניים של הדת היהודית, גם לימד אותו וגם קיבל ממנו.
לאורך הדורות אנחנו עדים לדיאלקטיקה ביחסים בין יהודים לדתות אחרות. הרחקה ואפילו מיאוס מצד אחד, ופתיחות ודיאלוג מצד שני. דוגמא לפתיחות אנו מוצאים ברמב"ם שכידוע דלה ולקח חכמה מפילוסופים לא יהודים רבים. הוא כותב בחיבורו שמונה פרקים שאינו מזכיר שמותיהם של הפילוסופים שהוא הסתמך עליהם כיון שהאמת שבדבריהם אינה תלויה בשמם, אלא "שמע האמת ממי שאמרה" ולא משנה מה זהותו.
כמו כן חתנו של ר' שמואל אבן תיבון, ר' יעקב אנטולי, בספר הדרשות שלו מלמד התלמידים מצטט משיחותיו עם מלומדים נוצרים בחצרו של פרידריך השני (הקיסר של האימפריה הרומית במאה השלוש-עשרה) פירושים למקרא שהוא למד מהם. ובכל זאת כיהודי נאמן היה ביקורתי מאוד כלפי הנצרות.
המתח הדיאלקטי בין הרחקה לבין קרבה ממשיך עד ימינו. מו"ר הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הסתייג מדו-שיח תיאולוגי עם נציגי הכנסייה הנוצרית. ברם, הוא עצמו הכיר היטב את הכתבים של גדולי הוגי הדעות הנוצריים של ימיו ושל הדורות הקדומים, השתמש במינוח וברעיונות שהוא למד מהם ואפילו היו לו קשרים אישיים אם מנהיגי הדת הנוצרית בימיו.
עם ישראל מצווה לשמור על ייחודו ולהיזהר מהשפעות העלולות לכרסם באמונתנו. ברם יש בין חכמי אומות העולם חכמה ותובנה, וחכמי ישראל לאורך הדורות הראו לנו שניתן ללמוד מהם ולהעשיר את עולמנו מחכמתם.
הכותב הינו נשיא מכללת גבעת ושינגטון