הריונה של רבקה היה קשה, גרם לה ייסורים רבים:
וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר:
'אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי...'
וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-ה'.
מהי ההתרוצצות? האם מדובר בתנועת העוברים? מה פשר המשפט שאמרה רבקה - 'אם כן למה זה אנכי?' הוא נשמע משפט מאוד חזק. האם אי הנוחות שבהתרוצצות הובילה לאמירה קשה זו?
הפער בין ההתרוצצות ובין האמירה, הוביל את רש"י לכתוב: 'על כרחך המקרא הזה אומר דרשני, שסַתַם מה היא 'רציצה' זו, וכתב "אם כן למה זה אנכי?"'.
ביחס להתרוצצות, העצים אותה רש"י בעקבות המדרש: 'רבותינו דרשוהו לשון "ריצה". כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שֵם ועֵבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודת אלילים, עשיו מפרכס לצאת'.
ביחס לביטוי 'למה זה אנכי?', פירש רש"י: 'אם כן, למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על ההריון'. האבן עזרא פרש:'למה זה אנכי בהריון משונה?'. הרמב"ן: 'אם כן... למה זה אנכי בעולם, הלוואי אינני, שאמות או שלא הייתי.'
ננסה להתבונן בפסוקים באופן קצת שונה. ההתרוצצות, גם אם לא היתה באופן שתיארה אגדת המדרש, הביאה לידי ביטוי את אשר רבקה תגלה בעתיד עם הלידה ואיתה יגלו זאת קוראי התורה:
וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.
על פי קריאה זו, השניות והשונות הן שעוררו חרדה בלב רבקה. היא לא יודעת את פשרה, האם מדובר בילד אחד המתרוצץ, או בשניים? משום מה האפשרות שמדובר בשניים מפחידה אותה. מדוע? אולי בגלל הקושי הכרוך בגידול שני ילדים, אך אולי הסיבה אחרת. רבקה יודעת בעצמה את השניות. בניגוד לשרה היא מוצאת את עצמה שוב ושוב בעמדה לעומתית מול יצחק:
וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (רש"י: 'זה עומד בזווית זו והתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת.')
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.
אולי הרגישה רבקה כי השונים המתרוצצים בקרבה, הם תמונת ראי של השונות בינה ובין יצחק. אולי השונות הזאת היא תמונה של שונות פנימית בה, והיא המאיימת עליה. מדוע? נמשיך להתבונן בפסוקים.
הקושי הזה הוביל את רבקה לומר - 'אם כן, למה זה אנכי?! על פניו המשפט חסר והמשכו צריך להיות למה זה אנוכי (משהו). או מתפללת, או חיה או משהו אחר. אבל רבקה אומרת 'למה זה אני'. ('אני' הוא 'אנכי' מקוצר בלשון התנ"ך). 'אנכי' או 'אני' זאת הגדרת הזהות. משהו מאיים על תחושת הזהות העצמית של רבקה, המשהו הזה הוא ההתרוצצות, תחושת הבטן של השניות שבתוכה.
ההכרה הטבעית שואפת לזהות אחת, פשוטה ולא מורכבת. השונות מאיימת על הזהות, על תחושת הקיום. רבקה הולכת לדרוש את ה', לדרוש על אודות השניות הזאת. ומה משיב לה אלוהים?
וַיֹּאמֶר ה' לָהּ:
שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ
וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ
וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ
וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.
האם אלוהים מרגיע את רבקה? האם הוא אומר לה שאין פשר להתרוצצות, לחרדת השניות? שמדובר בילד אחד שובב? לא. להפך. הוא אומר לה שאכן פשר ההתרוצצות היא השניות. הוא חוזר על השניות - בואריאציות - ארבע פעמים. האם הוא מרגיע אותה? אולי לא, ואולי כן. אם כן, הרי עצם ההנכחה של השניות, האמירה - זה מה שיש, אלה הם בנייך, היא המעמידה את רבקה בפני המציאות ובכך מאפשרת לה להשלים איתה.
מנקודת מבטי העכשווי, זהות כפולה לא מפרקת את האישיות אלא להפך - בונה אותה. יש בנו מרכיבי זהות שונים שלא תמיד עולים בקנה אחד זה עם זה. אם לא נאבק להתאים אותם, אם נקבל את עצמנו כמכילים סתירות פנימיות, יהיה לנו קל יותר לשאת את ה'אנכי' שלנו, את עצמנו.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים