המטרה מקדשת את האמצעים?

[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/241111.flv[/embed]

הציטטה המקיאווליסטית הידועה לשמצה 'המטרה מקדשת את האמצעים' מבטאת תפיסה שגרם הרבה מהרוע שידע העולם. התבוננות במדיניות האינטלקטואלים מן המערב, לדוגמה, שראו עצמם אוהבי אדם ובכל זאת בחרו לתמוך בברית המועצות גם כאשר ידעו על הזוועות שביצע סטלין מתוך אמונה שזה שלב הכרחי שעל האנושות לעבור בדרכה למקום טוב יותר, ממחישה שאלה נוקבת - כלום בעולם הזה אפשר לנהוג אחרת? הרי המציאות מורכבת - אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. הלוא לצפות שלעולם אפשר יהיה לנקוט אמצעים טהורים בלי לגבות מחיר יקר מהזולת או מהסביבה זו אשליה במקרה הטוב או היתממות במקרה הרע. ולרוע המזל על הדברים בעלי הצורך הקיומי הגדול ביותר לעתים דווקא הם אלו שהם מסובכים ביותר.

הדוגמה המובהקת ביותר לקונפליקט הזה בשיח הישראלי היא הצורך שלנו להגן על עצמנו גם כשאנחנו יודעים שהדבר יגרום לפגיעה בחפים מפשע - בין בשורתנו בין בשורות אויבינו. אם כן, מה קובע מה מותר ומה אסור, וכיצד יש להתייחס לכאב ולמחיר שנגרם בעקבות פעולה בלתי נמנעת?

פרשת תולדות מציגה את הדילמה המוסרית הזאת: רבקה שומעת שיצחק מתכנן להעניק את ברכתו לבנו הבכור עשו. היא מעודדת את יעקב להתחפש לעשו ולרמות את אביו כדי לקחת לעצמו את הברכות. כיצד אפוא יש להתייחס להתנהגותה הבעייתית של רבקה בסיפור? האם יעקב עושה את הדבר הנכון כשפועל בעצת אמו, או שמה נכון היה לו לוותר על הברכות למרות חשיבותן העצומה לעם ישראל?

גם כאן הזוהר מציג כיוון מעניין. הזוהר (וישב א:קפה ע"ב) סובר שחלק גדול מהסבל שסבל יעקב בחייו היה עונש על גנבת הברכות. כשם שרימה יעקב את אביו על ידי שעטה על ידו ועל צווארו שער עזים כדי שיצחק במששו אותו יחשיבהו לעשו (בראשית כז טז,כב-כג) -כך רימוהו בניו כשטבלו את כתונת יוסף בדמו של שעיר עזים (בראשית לז, לא).

לכאורה נראה שיעקב נענש מידה כנגד מידה על לקיחת הברכות במרמה ומכאן שלא היה צריך לנהוג כך. מפתיעה אפוא טענת הזוהר שיעקב עשה את שהיה עליו לעשות, ואף אלוהים עצמו הסכים למעשהו, ולמרות זאת היה עליו להיענש: 'ואף על פי שהקב"ה הסכים על ידו באלו ברכות הוא נענש' (זוהר תולדות א: קמד ע"ב. תרגום)

עולה מכאן שגם כאשר הפעולה שאדם נאלץ לעשות מוצדקת, עדיין עליו לשאת באחריות למעשיו ולא להתעלם מהתוצאות הנגזרות מפעולתו. אדם חייב לחיות את מורכבותה של המציאות, והמחיר למעשיו ואחריותו להם צריכים להיות תלויים לנגד עיניו.

לכאורה נראה שתפיסה זו מסוכנת שהרי בכוחה להביא את האדם להימנע מפעולה חיונית, אולם למעשה אין חידוש בעובדה שלמעשינו יש מחיר - זוהי מהות החיים. .

אולם לסכנה זו ניתן להתמודד. זה שיש מחיר למעשינו מאפיין את החיים בכלל ולא רק מצבים חריגים, הלוא גם עצם קיומנו פוגע בכדור הארץ העמוס והצפוף מחמת היותנו צרכנים של משאבים. הכרה בעובדה הזאת יכולה לעזור לאדם להבין שזה חלק של מהות החיים ועליו לבחור לחיות.

הגדרת הציניקן היא אדם שמכיר את מחיר בלי הערך, המציאות מאוזנת רואה את המחיר אבל בלי לוותר על הכרת חשיבות הערך.

עוד יש לזכור שלדעת הזוהר עשה יעקב את שהיה מוטל עליו לעשות וזה היה רצון האלוהים, ואילולי עשה כן היה טועה בבחירתו. כלומר מציאות מאוזנת מביאה בחשבון את המחיר לכל מעשה אבל מנגד אינה מבטלת את ערכו.

ועדיין נשאלת השאלה מדוע היה חשוב לצנן את להט העשייה שלנו על ידי הכרת המחיר?

כאשר אדם נדרש לשלם בגין מעשיו חזקה עליו שיעשה רק את הנדרש ולא יותר. הוא יחפש אחר חלופות, וגם כאשר יגיע למסקנה שאין מנוס ושומה עליו לפעול, הוא ישקיע מחשבה ומשאבים למזער את הנזק ככל האפשר, ואולי אף למצוא דרך לפצות את הניזוקים על הנזק שנגרם להם.

ובמובן העמוק יותר, הכרת המחיר עשויה לגרום לאדם להיות פתוח יותר לשמוע דעות אחרות. אילו כל צד היה מודע יותר למחיר של הדרך שלו ולא רק לתועלת שבה, היה כל השיח הציבורי הופך ארסי הרבה פחות.

נחזור לפרשתנו, מבחינת פסיכולוגית אפשר לראות בענישה של יעקב במידה כנגד מדה לא עונש אלא תוצאה טבעית של התנהגותו. ההתנהגות במרמה בחיק המשפחה עשויה להיות חרב פיפיות, בחזקת 'מעשה אבות סימן לבנים'. הדור הצעיר לומד מהמבוגרים שאפשר לשקר ולרמות ובסופו של דבר ירמה אותם גם הוא. עוד הוכחה שמדובר בתכונה שעוברת במשפחה היא שיעקב פעל על פי עצת אמו, ומן המפורסמות הוא שלבן, אחי רבקה, לא היה איש של אמת. אמנם רבקה נעזרת בתכונה זו למטרה חיובית, אולם התכונה נשארת במשפחה ועוברת לדור הבא, נכדיהם של רבקה ושל לבן.

המחיר של מרמה בחיק המשפחה אינו רק אותה פגיעה נקודתית, כאשר אחד מבני המשפחה מרומה, אלא הפגיעה באווירה המשפחתית, כאשר שוררת בין בני המשפחה אווירה של חוסר אמון.

בין חטא משפטי לחטא רגשי

עוד חידוש של הזוהר הוא הנימוק לעונשו של יעקב - יעקב נענש לא בגין החטא המשפטי שחטא, 'בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ' (בראשית כז, לה), אלא בגין הפגיעה הרגשית שפגע באביו, 'וַיֶחֶרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד' (שם, לג).הזוהר כותב:

בגלל אותה החרדה שהחריד יעקב את יצחק אביו, נענש יעקב בעונש של יוסף ש[יעקב] חרד חרדה כמו אותה השעה כאשר אמרו לו "זאת מצאנו" (בראשית לז, לב) [=כתונת הפסים של יוסף מגואלת בדם] (זוהר תולדות א:קמד ע"ב - תרגום)

ברוח דומה הזוהר מבאר את סיבת מותה של רחל; כאשר יעקב בורח עם משפחתו מלבן רחל גונבת מאביה את התרפים (שהם כנראה סוג של אלילים). כאשר לבן רודף אחרי יעקב ומשפחתו ודורש מהם את התרפים בחזרה, יעקב, שלא ידע שרחל גנבה אותם, בטוח בחפותו ואומר ללבן שאם אחד מבני ביתו גנב את התרפים 'לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אִחֵינוּ'. (בראשית לא, לב) לכאורה מותה של רחל הוא תוצאה של קללת יעקב, אולם על פי הזוהר מדגישה רחל נענשה לא מצד העברה המשפטית שעברה ולא מצד קללתו של יעקב אלא מצד הפגיעה ברגשות אביה:

ואף על פי שרחל [גנבה את התרפים] כדי לעקור מאביה עבודה זרה, נעשנה שלא זכה לגדול את בנימין אפילו שעה אחת משום שציער את אביה, אף על פי שהתכוונה לטובה (זוהר ויצא א, קסד ע"ב. תרגום)

דברי הזוהר מפתיעים - הגם פגיעה ברגשותיו של עובד עבודה זרה כרוכה בעונש? בדומה ליעקב שנענש על גנבת הברכות, גם רחל נענשה על גנבה שנעשתה מתוך כוונות טובות.

לא אכחיש שגם אני חש את התחושה המטרידה שעונשה של רחל גדול מחטאה. הזוהר בהמשך דבריו כותב בהקשר הזה שעם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (זוהר וישלח א, קעה ע"א). מתוך הקטע נראה שלא עצם מותה נגרם בשל הצער שציערה את אביה אלא רק עיתוי המוות. רחל פגעה ביחסה לאביה ולכן נפטרה בשעה שילדה את בנה בנימין ולא זכתה לקשור אתו קשר.

גם הדור הבא נתבע לגלות רגישות למצוקות הזולת: הזוהר (וישב א:קפט ע"ב, וכן במדרש) מסביר שהצרות שבאו על יוסף בבית פוטיפר היו משום שהיה 'מסלסל בשערו' בזמן שהיה אביו יושב ומתאבל עליו.

הזוהר מייחס חשיבות להתחשבות ברגשות הזולת, ובכך הוא הולם את רוח הדורנו. יותר ויותר מכירים שההתבוננות בחיים מזווית של השכל בלבד אינה שלמה ומגלים את הצורך לתת מקום ראוי לרגש.

עצמתו של הזוהר אינה רק בתפיסות התיאולוגיות המובאות בו אלא גם המקום שהוא מעניק לרגשות. פעמים רבות מוצאים בזוהר שאלה, ובתגובה היה הרב שנשאל 'יושב שעה ובוכה' (זוהר פנחס ג:ריח ע"ב ועוד). בניגוד לשיר של אבנר גדסי "גברים בוכים בלילה", גיבורי הזוהר אינם בוכים רק בלילה, הם יודעים לבכות גם ביום, וגם לשמוח, לאהוב ולהתרגש. בניגוד לסטריאוטיפ המצ'ואיסטי של הגבר המערבי, הגבר היהודי אמור להיות רגיש. אלוהים נמצא ברגישות.

יעקב נגן הוא ר"ם בעתניאל. לאתר שלו: www.yakovnagen.com