פרשת שמיני: לאף אדם אין רשות לעצור במקומו

למה כהן גדול לא יזכה אף פעם בכדור הזהב, למה לתלמידי חכמים אין מנוחה, ואיך הופכים מ"אדם פרטי" לשליח ציבור?

חדשות כיפה הרב יהושע אודרברג 09/04/26 13:01 כב בניסן התשפו

פרשת שמיני: לאף אדם אין רשות לעצור במקומו
הרב יהושע אודרברג, צילום: באדיבות המצולם

כל שחקן כדורגל חולם על 'כדור הזהב', הפרס הנעלה ביותר מהארגון המפואר, המכיר בתוצאות וההישגים של השחקן, כמה שערים הוא הבקיע מעל כולם, כמה תארים הוא גרף. ככה גם נערים 'יריבו' ויתווכחו איזה שחקן הכי טוב , מי קיבל הכי הרבה 'כדורי זהב' בחייו כשחקן.

בלא מעט ריאיונות של שחקנים לאחר משחקים, כשישבחו אותם על המשחק והתוצאה, הם יצטנעו ויגידו שהעיקר זה הקבוצה ולא הם אישית, אך יכירו בעובדה שגם הם רוצים לשבור שיאים, לכבוש תארים ולהיות הטובים ביותר. האם יש בזה פסול? ומה הקשר לפרשת שמיני?

בכל דרגה רוחנית חדשה שאדם כובש, אורבת סכנה שהיא תהיה "דרגא תביר" (דרגה שבורה) ולא תישאר שלמה. אך למרות החשש, הרי אדם נקרא "מהלך", והפסוק בתהילים (פד, ח) משמש לנו כמוטו נצחי: "יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל חָיִל יֵרָאֶה אֶל אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן".

אנו לומדים מכאן שאין לאדם רשות לעצור במקומו. הנברא חייב לשאול את עצמו בכל רגע "מה חובתי בעולמי", וגישה זו אינה נפסקת לעולם. כפי שאמר רב חייא בר אשי בשם רב: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". הנפש אינה יודעת שובע; היא שואפת תמיד להתקדם אל השלם, מתוך הבנה שהחיים הם תנועה מתמדת של זיכוך המידות והתעלות.

בין שבע לשמונה: המעבר אל מעל לטבע

פרשת שמיני פותחת בשיאו של תהליך -היום השמיני של ימי המילואים. זהו היום שבו עם ישראל כולו מצפה לראות את השכינה במיטבה. משה רבינו, ששימש כדוגמה אישית בשבעת ימי המילואים, מפנה כעת את הבמה לאהרון ובניו.

הרש"ר הירש מבאר יסוד עמוק בפתח הפרשה:

"השלמת מניין של שבעה ימים מסמלת את סיומו והשלמתו של המצב ששרר עד כה; היום השמיני מורה על התחלה חדשה בדרגה גבוהה יותר- התחלת 'אוקטבה' חדשה, כביכול".

המספר שבע מסמל את עולם הטבע, את המחזוריות הסגורה והמצומצמת. המספר שמונה, לעומתו, מייצג את הדרגה שמעל הטבע. שבעה ימים ישבו הכהנים בפתח אוהל מועד כחלק מתהליך של ספיגה אישית והכשרה עצמית. אלו היו ימים שבהם הם עדיין חיו כ"אנשים פרטיים" הלומדים את מלאכתם. ביום השמיני, הם נדרשים לעבור מהפך: לחדול מלהיות אישים פרטיים ולהפוך לישויות המוקדשות כליל לה' ולעמו.

האש הזרה של האינדיבידואל

כאן טמון, אולי, עומק הטרגדיה של מות נדב ואביהוא. הם הקריבו "אש זרה" אשר ה' לא ציווה. למרות שיש המלמדים עליהם זכות שהקרבתם נבעה מרצון עז לדבקות בה', הטעות שלהם הייתה נעוצה בדיוק במעבר מהשבע לשמונה.

כאשר הכהן נכנס אל הקודש פנימה כדי להתוועד עם השכינה, הוא עושה זאת כשליח. במרחב הקדוש של ה"כלל", אין מקום לחלומות פרטיים, לרצונות אישיים או להשגות רוחניות יחידניות, נשגבות ככל שיהיו. הכל בטל ומבוטל אל מול ציווי ה'.

השגרתיות של עבודת היום-יום- האש שאמורה לרדת בעקבות מעשי הכהן כפי שנצטווה, היא היא הביטוי העליון של ביטול ה"אני" למען הציבור . נדב ואביהוא, ברצונם להביא אש משלהם, שכחו לרגע את הכלל. הם ביקשו חוויה דתית אישית ביום שבו הכל אמור היה להיות מוקדש למפגש הלאומי עם אלוהים.

הדרגה הבאה היא הכלל

השאיפה לדרגה הבאה אינה רק הוספה של עוד מצווה או עוד ידיעה, אלא שינוי איכותי בגישה. הדרגה השמינית דורשת מהאדם להבין שכל מה שקנה לעצמו בשבעת ימי ה"מילואים" של חייו: הידע, המידות וההשגים, אינו נועד לשימושו הפרטי.

כשאדם עולה מחיל אל חיל, הוא מגלה שחובתו בעולמו היא להפוך לצינור. "ומן המקדש לא יצא", לא לצאת מהתודעה הכללית, לא לתת לאש הזרה של האגו או של ה"דבקות הפרטית" לשבש את השליחות. השלמות האמיתית אינה נמצאת בשיא אישי בודד, אלא ביכולת המופלאה לשרת את הקודש מתוך ביטול גמור, ולהיות חלק מהאש הגדולה שיורדת על העם כולו.

הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.