השבת נקרא על הטרגדיה האישית שפגשה את אהרון הכהן.
לאחר חנוכת המשכן, שניים מבניו של אהרון שותפים איתו בהקרבת קורבן העם. מיד לאחר מכן הם מקריבים אש זרה – ומתים במקום. אהרון, שהיה עד לאובדן המזעזע הזה, לא הגיב בבכי או בזעקה, אלא בשתיקה. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא ט:ג). על פי הרמב"ן, בתחילה אהרון כן בכה – כפי שמצופה בתגובה לאירוע כה נורא – ורק לאחר מכן שתק. כלומר, הפסוק מתאר את רגע הפסקת הבכי, לא את היעדרו.
שתיקה נוספת המוזכרת בתנ"ך לאחר טרגדיה מופיעה בספר איוב. כאשר איוב מתאבל על אובדן בני משפחתו, חבריו הקרובים באים לנחם אותו – אך לא מצליחים למצוא מילים. בפרק ב', כשהם מגיעים, הם פשוט יושבים לצידו ושותקים:
"וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת, וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר – כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (איוב ב:יג).
הם ישבו איתו שבוע שלם – ללא מילה.
מכאן אנו למדים על מנהגים בזמן של אבלות. במסכת מועד קטן (טו, ה) מוזכר המנהג שלא לדבר בבית האבל, ואף לא לשאול בשלומו של האבל: "אָבֵל אָסוּר בִּשְׁאֵילַת שָׁלוֹם... דְּקָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל (כד:יז): "הֵאָנֵק דּוֹם".
גם הרמב"ם כותב בהלכות אבל (פרק ה, הלכה כ):
"ומנין שהאבל אסור בשאלת שלום שנאמר (יחזקאל כד:יז) "האנק דום" ....אם בשאלת שלום נאסר באבל קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק שנאמר "דום" ולא יאחוז תינוק בידו שלא יביאנו לידי שחוק ולא יכנס למקום שמחה כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן".
כאשר זוג עובר הפלה – בכל שלב של ההיריון – הוא חווה סוג של אבל. לעיתים, מאחר והעובר טרם נולד, יש נטייה לנסות להמשיך בחיים כאילו לא היה אובדן. אך חשוב להכיר בכך שאובדן היריון הוא אובדן אמיתי, וכמו כל אובדן – הוא דורש תהליך עיבוד רגשי-נפשי.
המצב מורכב עוד יותר כאשר לידה מעורבת בתהליך הרפואי – כפי שקורה בדרך כלל מהשבוע ה-22 ואילך. לידה של עובר שאינו חי מכונה "לידה שקטה", משום שהשקט הזה – העדר הבכי – מסמן את העדר החיים. אין בכי של יילוד, ולכן גם אין שמחה. הבכי, שלעיתים הוא סימן לחיים ולנשימה, משמש גם כדרך התמודדות. לאחר לידה שקטה, האם, האב, ולעיתים גם האחים והאחיות – עוברים תהליך התמודדות מורכב וכואב.
המדרש בבראשית רבה (סב, ב) מתאר את כאב האובדן – בכל גיל – דרך דימויים עוצמתיים:
"מה בין מיתת נערים למיתת זקנים? ר’ יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו – יפה לו ויפה לפתילה. ובשעה שהוא כבה שלא מאליו – רע לו ורע לפתילה. ר’ אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה – יפה לה ויפה לתאנה. ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה – רע לה ורע לתאנה".
בימים אלו, עם ישראל נותן ביטוי לאבל קולקטיבי: תחילה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכר ששת המיליונים שנספו; ושבוע הבא – ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. בשני הימים האלה, המדינה כולה עוצרת לדקות של דומיה. עבור חלק מהאנשים, הדומיה מגיעה לאחר בכי. עבור אחרים – היא באה לפניו. השקט הזה הוא ניסיון להתמודד, יחד, עם כאב שאין לו מילים.
המהר"ל מסביר את ההבדל בין קול של שמחה לקול של אובדן: "האדם, כאשר הוא בשלמות גמור, נותן שבח ושירה למי שממנו השלמות. והפך זה האבל – שהגיע לו ההפך, שהוא ההעדר והמיתה – יושב דומם, ולא יפתח את פיו" (נצח ישראל פרק מ"ג).
בין אם ביום זיכרון לאומי, ובין אם לאחר טרגדיה אישית – אנו מתאמצים להקשיב לדומיה. ולאחר הדומיה, בא הקול. ובעזרת ה', נצליח לשמוע את הכאב וביחד לעבור לקול של חיים שבח ושירה.
הרבנית מיכל רונס היא יועצת הלכה מלוות פוריות של מדרשת נשמת בשיתוף קרן גפן. יועצות הלכה מלוות פוריות נותנות מענה הלכתי חינם במהלך כל שלבי מסע הפוריות. ניתן לפנות ליועצות הלכה מלוות פוריות בוואטסאפ- 02-6404330.