פרשת שמיני: אל תנסו לענות על השאלה למה זה קרה

"וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן". שבעה ימים עורך משה את ההכנות לקידוש המשכן וכשסוף סוף מגיע היום השמיני של השלמת המשכן ובשמיים שרתה לדברי חז"ל שמחה גדולה שכמוה לא היתה מאז בריאת העולם, ואחרי שאהרן הכהן מקריב את הקרבן הראשון, דווקא ביום הזה, היום השמיני, א' בניסן, קורה אסון בפתאומיות: "וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה".

הרבה פרשנויות ניתנו על מהי אותה אש זרה ולמה מתו הבנים, אבל משה המבקש לנחם את אחיו מגיב מיידית: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבד", ומסביר רש"י: "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". מות הבנים קידש את המשכן ואת העם. על משפטי הניחום הללו של משה מגיב האב השכול בשתיקה: "וידם אהרן".

השתיקה של אהרן הפכה סמל לגבורה, לקבלת הדין באמונה מלאה. רש"י תיאר שאהרן קיבל שכר עצום מיד אחרי. "וידם אהרן. קִבֵּל שָׂכָר עַל שְׁתִיקָתוֹ"...איזה שָּׂכָר קִבֵּל? שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר...", מיד אחר השתיקה פונה אליו השם לראשונה באופן ישיר, רק אליו, "שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין".

הרשב"ם ראה בחזרת אהרן לעבודה במשכן קבלת הדין. אמנם אהרן לא אוכל מקרבן החטאת כפי שצריך ושורף אותו במקום, אבל כאן הוא דווקא מדבר ומסביר למשה הכועס שכך ראוי אחרי שאיבד את בניו. ההסבר מניח את דעת משה. האב חזר לתפקד. קבלת הדין.

במסכת יבמות קכא ע"א מסופר על רבי עקיבא שנסע בספינה שעלתה על שרטון ולמרבה ההפתעה ניצל. רבי עקיבא סבר שזה משום שנענע בראשו לכל גל שחלף, דהיינו כפף עצמו מפני הגלים שאיימו להטביעו ומכך הסיקו חכמים שאדם שרשעים רוצים להתנכל לו "ינענע לו ראשו", דהיינו כפי שהסביר רש"י, יתכופף מפני השעה ולא יתגרה ברשעים.

מול אויב אכזר נדרשת מלחמה

בעל ספר "בינה לעיתים" לא קיבל את העמדה הזו. רשע הוא אמר, יכול לפגוע בך בגלל 3 טעמים:

א. מפני התועלת שלו, נאמר ממון שהוא דורש; ב. מפני הכבוד, להראות בפני כולם את גבורתו; ג. למטרת נקמה כי הוא רואה בך אויב. אולי בעניין השניים הראשונים אם תתכופף ותיכנע, הרשע יניח לך, ממון או הוכחת גבורתו, אבל אם הסיבה למתקפה עליך היא שהוא רואה בך אויב מטעמי אידאולוגיה, כי אז לא יניח לך עד שישמיד אותך. מול אויב כזה כניעה לא תעזור, אלא רק תחמיר את המצב. מול אויב כזה נדרשת מלחמת חורמה.

חוסר האונים של נפגע מול טראומה. כשאי אפשר להיאבק חזרה או אי אפשר לברוח, כשאין אפשרות בחירה, נוצר מצב סטרס עצום. חוסר האונים והעדר אפשרות הבחירה מול סכנה, היא מקור הטראומה.

ולכן אולי היתה בשתיקה של אהרן התרסה? אולי אהרן כל-כך זעם על שמשה מנסה לנחם אותו רגע אחרי המוות הנורא שפשוט השתתק?

הלכות האבלות קובעות שעל המנחם לחכות שהאבל יפתח בדברים. מי ששרוי בעיצומו של אבל וכאב, צריך לתת לו את המרחב לבחור מתי הוא רוצה להתחיל לדבר. ועל מה.

חברים אהובים שלנו שכלו את נכדם מירי מחבלים על רכבו. הסבתא, בת לניצולת שואה שזכרונותיה מילאו את הבית, תהתה "איך בכלל אפשר להגיד משהו על מה שקרה". שנים לפני שכלה גם את בנה בצבא. "שוב שבר איום בלב בדיוק באותו המקום".

זה באמת היה הלם. אני זוכרת את ההודעה הראשונה שבה היא הודיעה על מותו של הנכד מחמל ליבם וקראתי שוב ושוב כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון מרוב שהיינו הלומים.בין המנחמים הרבים שפקדו אותם היה גם רב שצירף מכתב. "אני מוותר על ההקדמות של הניחומים" אמר וכתב דברים שמבקשים למצוא פשר בכל המאורעות הנוראיים. "למה אנשים תמיד ממהרים לנסות לסדר לך את מה שקרה ואת הכאב?" שאל הסבא. "אולי אנחנו לא רוצים לשמוע עכשיו את כל ההגיונות והצידוקים וההסברים שאנשים מחפשים מתחת לאדמה? אולי פשוט כואב לנו בלי הפסקה ואנחנו מתגעגעים אליו ובכלל לא מסוגלים לעכל שהוא לא פה?!".

בהפטרה של פרשת שמיני, מובא סיפור העלאת ארון הברית בידי דוד מבית אבינדב, שם היה 20 שנה, לעיר דוד. דוד רוצה לבסס את שלטונו לאחר שהומלך על כל ישראל: "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה... וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים: וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר: וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים" (שמואל ב, ו). עזה מבני אבינדב לא שומר על קדושת הארון ואוחז בו ישירות ונענש על כך במוות. התגובה של דוד מהירה מאד: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אומרים בגמרא, חרה אפו של דוד?! הרי היה לו חלק באשמה, שאיך לא ידע מה שיודעים כל תינוקות בית רבן, שאת ארון הברית נושאים על כתף ולא בעגלה, והוא עוד מתיימר להנהיג את כל עם ישראל? מה שאירע לעזה הציל אותו עצמו. אבל דוד מגיב. דוד אקטיבי. למילים יש כוח. גם להנצחה.

המרד בגטו ורשה

סבא שלי, כשהיה שומע שיחה סביב השאלה למה קרתה שואה, היה מטלטל ראשו בתסכול. הנסיון האנושי להסביר את השואה ולמצוא הצדקות נראה לו אבסורד. כשעברתי אני במהלך השנים שאלות סביב נושא האמונה וזוועות השואה תפסו מקום מרכזי בהתרחקות ובהתקרבות, הייתי באה אליו לחדד איתו את שהציק לי, לשמוע מה יגיד הוא שעבר את אושוויץ.

סבא היה מכין קפה שחור בכוס זכוכית דקה, מוזג קצת וודקה שיהיה, ואז מצית סיגריה ומקשיב לי בסבלנות. מקשיב ומקשיב ומקשיב ואז מצטט ממסכת חגיגה שהביאה מדברי בן סירא, הוגה הדעות הירושלמי בן המאה השניה לפנה"ס: "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". המשפט הזה היה מעצבן אותי במיוחד. לא לשאול שאלות ולא לדרוש במה שלא מובן אני יכולה גם לבד ולא בשביל זה התכנסנו פה עם וודקה. אלא שלימים הבנתי למה סבא בעצם התכוון. כשמתחילים להסביר אסונות איומים ב"הם רקדו בפסטיבל מוסיקה בשבת שמחת תורה" או "אסון הבונים קרה כי לא היו בבית הספר מזוזות", "או השואה קרתה כי..." מעוותים את האימה האמיתית והנוראה שהתרחשה לאנשים אמיתיים והופכים אותה לטור חשבונאות מאוסה ושקרית. סבא חשב שבמקרים כאלה עדיף לשתוק.

מגטו קרקוב יצא המרד הראשון. 20 קציני גסטפו נהרגו במה שכונה "לילי צינגריה" והובל בידי חבורת צעירים אמיצה שיצאה את חומות הגטו בקרקוב ופגעה בגרמנים. יצחק צוקרמן, ממנהיגי גטו ורשה שפרץ חודשים אחרי, אמר שאלמלא המרד בקרקוב, לא היה קורה המרד בגטו ורשה. הפעולה נסכה אומץ בצעירים כולם. מנגד בגטאות אחרים לא הצליחו לפעול או לא יכלו וגם זו התמודדות של גבורה, מעצם ניהול החיים בתנאים כאלה כשרוצים להשמידך.

יש שתיקה שהיא קבלת הדין ויש שתיקה שהיא התרסה. יש שתיקה שמשלימה עם המציאות ויש שתיקה שהיא תחילתו של מרד. פעם אסרו על חיילים לבכות ליד קברי חבריהם. היום מבינים שהקפאת הרגש בפנים תגרום נזק עצום. עברנו כל כך הרבה טראומות כעם, זה נספג ונספג בתוכנו. הלוואי שנדע גם לעשות את התיקון והאיחוי.

הכותבת עו"ד (סא"ל) מיל' אורי אגוז, הפרקליטות הצבאית. כותבת לטלוויזיה ולתיאטרון.