לכאורה, לא ברורה סיבת סמיכותן של פרשיית מות בני אהרון לפרשיית הציווי על המאכלות האסורות.
סיפור מותם של נדב ואביהו הוא סיפור על גישה פסולה של הכהן אל הקודש, בעוד פרשיית המאכלות האסורות הוא ציווי לכלל ישראל, הנוגע למאכלים שאנו אוכלים יום-יום. שני נושאים אשר על פניו, קשה לקשור ביניהם.
נראה כי התורה מבקשת שנבחין, כי אין אפשרות לגשת לעיסוק במצוות כשרות המאכל, או בכל מצווה אחרת, ללא עיון בפרשיית מות נדב ואביהו והפנמת המשמעות של חטאם. סדר הדברים בפרשה דומה לפרוזדור וטרקלין, סיפורם של בני אהרון כנראה טומן אמירה תורנית כלפי המצוות המעשיות.
לאור העובדה שבני אהרון היו צדיקים גדולים שהכתוב מעיד עליהם 'בקרובי אקדש', קשה להבין מדוע חרה כל כך אפו של ד' בהם רק בשל טעות אחת של קרבן לא במקום.
על כן נתנו חז"ל כמה טעמים לחטאם, בנוסף לטעם המפורש בכתוב שהם הביאו אש 'אשר לא ציוה אותם':
"תני בשם ר' אליעזר: לא מתו נדב ואביהו אלא שהורו בפני משה רבן"
וטעם נוסף: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור"
כן ישנה דעה שמתו משום ש"שתויי יין נכנסו".
חז"ל מצביעים על חטאים שונים, אך נראה כי הם נובעים כולם משורש בעייתי אחד המשותף לכל הטעמים.
השורש המאחד את כל החטאים שמנו חז"ל הוא החוסר בהכנת תשתית האשיות בצורה בריאה, אשר רק על גבה ניתן לבנות את הקומה הגבוה יותר של הציות לדבר ד', בהקרבת קרבנות או בכשרות המאכלים.
מחשבות כגון 'אני יודע הכל, יותר מכל חברי', הן אפיון לליקוי בבריאות הנפשית וקפיצה בוסרית אל תוך עולם הקודש.
כך גם עניין שתיית היין, המכניסה את האדם לחוויה רוחנית אשר אינה נובעת מהעולם שהוא עצמו בנה בעמל אלא מחוויה של רגע, נטולת הכנה ראויה לחוויה הרוחנית, בחינת 'הציץ ונפגע'.
מסתבר, שללא ביסוס אישיות האדם בצורה בריאה, אין מקום לכניסה לעולם הקודש, ואף יותר מכך, הנכנס ללא אשיות בריאה לעולם זה, סופו להשחית את הקודש.
נדב ואביהו מבטאים את הסכנה האורבת גם ובעיקר כיום, לכל הניגש ללימוד התורה ולקרבה אל דבר ד'.
בתחילת הלימוד קורה לא אחת שהתלמיד מעדיף לצמצם את העיסוק בעקרונות החיים הבסיסיים שלו, כדוגמת היחס לחבר, קימה בזמן מוגדר בבקרים, פיתוח מידת הסבלנות כלפי מי שחושב אחרת, אחריות אישית להחלטותיו ועוד ערכי יסוד אשר עליהם בנויה הנפש.
ישנה נטייה לברוח לעיסוק ברמת ה'רוח' לפני הבשלות ברמת ה'נפש', לעסוק בפיתוח התפיסה האינטלקטואלית הרוחנית, וכן בפיתוח הצדיקות המשולהבת והקדושה, עוד לפני שנתבססה באדם הקומה הנפשית אשר אמנם יותר 'משעממת' את האינטלקט מחד אך יותר קריטית להתפתחות הרוחנית מאידך.
לרוב, מאופיין המצב הזה גם בגאווה ילדותית השואפת לדעת הכל יותר טוב אף מהשלמים באמת בנפשם ורוחם: 'אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור'.
התורה מחנכת לפיתוח מקביל של כלל חלקי האישיות, כך שיתקבל אדם בעל שיעור קומה רוחני בריא בנפשו וברוחו.
נראה כי דמויותיהן הצדיקות אך הבוסריות של נדב ואביהו עלולות להישנות בבית המדרש, בדמות למדנים צעירים בעלי 'ראש' של אדם בן שבעים (עובדה מבורכת כשלעצמה), אך בעלי 'נפש' קטנה ובוסרית אשר לא יכולה להכיל את הגודל הרוחני ולבטאו ברמה הנפשית. אמנם, לא כך ד' ברא את עולמו, לא כך ציווה בתורתו.
התורה תלתה את קיום המצוות היום יומיות, בהכנה הראויה לגישה אל הקודש, בבריאות הנפשית, הכוללת את המידות הבסיסיות העומדות בשורש האדם, אשר על גביהן נבנה עולמו הרוחני.
זהו מסר הטמון בהצמדת התורה את סיפור שריפת בני אהרון הצדיקים לציווי ד' בענייני היום-יום כגון כשרות המאכלים.
עלינו כהורים וכמחנכים לשמוע את הפרשה המורה לנו להקדים את הנפש לרוח, לפתח אצל ילדינו ותלמידינו את קומת הבריאות הנפשית, לפני ובעיקר תוך כדי צאתם לעיסוק העליון בבית המקדש וקל וחומר בבית המדרש.