רבות נכתב על חטאם של נדב ואביהוא. הרבה פגמים מצאו חז"ל והמפרשים במעשיהם, וגם לא-מעט נכתב על המניעים שגרמו לחטאים אלו. אך שאלה יסודית אחת, שהכרחית להבנת הסיפור כולו, נותרה קצת עמומה: מה בעצם הם רצו לעשות? מדוע החליטו פתאום להקטיר קטורת? ולמה דווקא קטורת ולא קרבן אחר?
הרשב"ם כותב שנדב ואביהוא הקטירו את "הקטורת של שחר", אותה קטורת שהיו מקטירים במשכן בכל בקר. הבעיה עם פירוש זה היא שהקטורת אמורה להיות מוקטרת לפני שאר הקרבנות, ואילו מעשה נדב ואביהוא מופיע רק בסוף תיאור הקרבת הקרבנות של היום השמיני. משום כך נאלץ הרשב"ם לשנות את סדר הפסוקים ולהיכנס לדוחק פרשני גדול.
הספורנו אכן מפרש שמדובר בקטורת מיוחדת, ומסביר שבני אהרן חשבו שכל גילוי שכינה מחייב הקטרת קטורת חדשה. משום כך ביום רגיל די בקטורת אחת עם הקרבת תמיד של שחר, שעמו שורה שכינה, ואילו ביום השמיני שבו הייתה השראת שכינה נוספת היא מחייבת קטורת משלה.
פירוש ברוח זו נמצא גם בספרא, שם נאמר שבני אהרן הקטירו את הקטורת משום שרצו לגרום להשראת שכינה.
אך על כל הפירושים הללו קשה קושיה אחת חזקה: מדוע כל אחד הקטיר בנפרד? מדוע לא די בקטורת אחת? בפסוק נאמר (ויקרא י, א):
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת.
מבואר בכתוב כי לכל אחד מבני אהרן הייתה מחתה אישית משלו, שבה נתן אש ועליה קטורת. ואילו כל הפירושים שראינו עד כה מסבירים רק את הצורך בקטורת אחת (מדין "קטורת של שחר", או עבור השראת השכינה), ואין שום סיבה שכל אחד מן הבנים יביא קטורת משלו!
קושי נוסף הוא בשאלה: היכן הקטירו את הקטורת? כל המפרשים התלבטו האם נדב ואביהוא הקטירו את הקטורת על המזבח הפנימי (רשב"ם) או על המזבח החיצון (תוס' ישנים). אך מפשט הכתובים עולה תשובה שלישית: "ויתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת". בני אהרן הקטירו את הקטורת בתוך המחתות! מדוע עשו כן? מדוע לא הקטירו אותה על מזבח הקטורת?
נקודה זו יכולה להיות מפתח לפתרון חידת הקטורת של נדב ואביהוא. זאת משום שמצאנו מקום נוסף בתורה שבו הוקטרה הקטורת על מחתות במקום על המזבח, והוא בפרשת קרח. המבחן שאותו מציע משה לקרח ועדתו, כדי לבדוק מי הכהן שבו בחר השם, הוא הקטרת קטורת בתוך מחתות (במדבר טז, יז):
וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי ה' אִישׁ מַחְתָּתוֹ.
גם תיאור הביצוע של המבחן דומה מאד ללשון שנאמרה אצל נדב ואביהוא (במדבר טז, יח):
וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת.
למעשה, קטורת מסוג זה אפשר למצוא בעוד מקום בתנ"ך, כאשר יחזקאל רואה בחזונו כיצד מחללים עובדי האלילים את בית המקדש (יחזקאל ח, יא):
וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן שָׁפָן עֹמֵד בְּתוֹכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם, וְאִישׁ מִקְטַרְתּוֹ בְּיָדוֹ, וַעֲתַר עֲנַן הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.
בכל המקרים הללו אפשר למצוא סוג חדש של קטורת. במקום קטורת ציבורית אחת, המוקטרת על גבי המזבח, אנו רואים קטורת אישית שאותה מקטיר כל אדם על גבי מחתתו.
מהי משמעותה של תופעה זו?
קטורת אישית המוקטרת על גבי מחתה נמצאת במקום אחד בלבד בעבודת המשכן והמקדש הסדירה: בעבודת יום הכיפורים. הכהן הגדול נוטל עמו מחתה של גחלים, מכניס אותה לקדש הקדשים, ושם מקטיר עליה קטורת. זוהי קטורת שאיננה חלק מסדר עבודת המקדש, אלא חלק מתהליך הכניסה של הכהן למפגש עם הקב"ה בהיכלו. "כי בענן אראה על הכפורת". מפגש עם האלוקים מתאפשר רק כאשר אדם אפוף בענן עשן, כפי שנאמר במעמד הר סיני: "ויבא משה בתוך הענן" (שמות כד, יח). האדם נדרש להתנתק מסביבתו, מן העולם החומרי, לטשטש מעט את ראייתו הגשמית, כדי לזכות למפגש אישי ואינטימי עם השכינה.
בני אהרן ביקשו גם הם את המפגש האישי והעמוק הזה, אך לא עלתה בידם. מדוע? בזוהר נאמר שנדב ואביהוא נכנסו אל המשכן לבדם, ולא הביאו עמם את כנסת ישראל. כאשר הכהן הגדול נכנס אל קדש הקדשים ביום הכיפורים, אין הוא מבקשת את החוויה המרוממת כמטרה לעצמה. מטרתו היא להגיע אל המפגש כדי שמתוכו תצמח כפרה עמוקה לעם ישראל כולו. אך בני אהרן לקחו "איש מחתתו". הם ביקשו את העוצמה הרוחנית כמטרה סופית, אינדיבידואלית, ומשום כך היו מועדים לחטא ולכישלון.
*מעובד מתוך הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים".