על הקצה ועל התווך

מותם של בני אהרון נותר עלום בערפל. מדוע מתו בני אהרון? התורה רומזת ואיננה מפרשת. ישנן שתי אפשרויות העולות מבין שברי הרמזים. האחת -

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

משהו ביחס שבין הציווי ובין הקיום, משהו לא ברור, הוא זה שהוביל למותם. האפשרות השניה יכולה להילמד מתוך התגובה למותם:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

האם התגובה האוסרת על הכוהנים לשתות יין ושכר לפני הכניסה לאוהל מועד, מורה כי בזאת כשלו בני אהרון?

את האפשרות הראשונה מפתח רבי אליעזר, בברייתא המובאת בתלמוד:

רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן.

מאי דרוש?

[ויקרא א'] 'ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח',

אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצווה להביא מן ההדיוט.

ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו.

אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמה אני אם יוציא זה שנתו.

ולא הוציא שנתו.

אמרה לו: נביא אתה?

אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. [עירובין ס"ג ע"א]

רבי אליעזר, הסמן הימני השמרני בבית מדרשם של בית הלל, האיש המתנגד לכל חידוש בדרך הדרשה ומעדיף את שמירת המסורות הקדומות - הוא מורה כי חטא בני אהרון היה בכך שהסיקו מסקנה - הגיונית, אותה אין רבי אליעזר מבקר - מהכתובים במקום לשאול את משה רבם. את האפשרות השניה מפתח רבי שמעון:

...דתני רבי שמעון: לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד.

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון. אלא ממה שמצווה את השני ואמר: לא תכנס בפתח חנויות, אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון.

כך [ויקרא ט'] 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם' ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצווה את אהרן ואמר לו 'יין ושכר אל תשת', אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין. [ויקרא רבה י"ב]

הרשו להציג בפניכם פתרון אחר לבעיית הדורות - מדוע מתו בני אהרון. לשם כך, בואו ונחזור אל השעה שקדמה למיתתם. ריבונו של עולם ביים את היום השמיני, יום חנוכת המשכן. הוא הורה לאהרון להקריב עגל לחטאת, ואיל לעולה. את בני ישראל ציווה להקריב שעיר לחטאת ועגל וכבש לעולה. מלבד זאת - שור ואיל לשלמים. לאחר הקרבת הקורבנות, נשא אהרון את ידיו וברך את בני ישראל. משה ואהרון שבו וברכו את בני ישראל. או אז הצטרף ריבונו של עולם לאירוע, וכבודו נראה אל כל העם. אש יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה ואת חלבי שאר הקרבנות. בתגובה לכך - מספרת התורה:

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

הנפילה על הפנים - ברורה, אך מה פשר 'וירונו'?

כאשר המלך ניגף במלחמה, מספר לנו ספר מלכים:

וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר: אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ!

[מלכים ב' כ"ב ל"ו]

הרינה היא המיה ההולכת וגואה, המיית לחש ורחש עמומה. באותו הספר, שלמה המתפלל על בית המקדש אותו הוא חונך אומר:

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹהָי, לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ. [מלכים א' ח' כ"ח]

הרינה איננה שירה, היא המיה חסרת מילים הקודמת לתפילה המגבשת לכדי שפה. כך צריך להבין בפרשתנו. אל נוכח האש שיצאה מהשמים, והיוותה סיום למופע היום השמיני, פרצה המיית שירה ושמחה מפי העם, והובילה לנפילת הקהל על פניו. אך השיא הזה לא הספיק לבני אהרון. הם ראו בו שיא בורגני סביל של דור ההורים, שגבולות התודעה והרוח שלהם הם גבולות הציות והפעולות המסודרות והקבועות מראש. הם שאפו ל'אקסטרים', למעל ומעבר, לתעוזה פורצת הגבולות. על כן הקריבו את האש הזרה, את זאת אשר לא צוו. הם לא הורו הלכה לפני רבם, הם פרצו דרך עצמאית משל עצמם.

ריבונו של עולם הורה הלכה לעם, לבניהם ולבני בניהם. התודעה יכולה לנסות ולהגיע ל'אקסטרים', אך ראוי לה להסתפק בהמיה הגואה שבגבולות. הציווי לא לשתות יין לפני הכניסה לאוהל מועד איננו מורה כי בני אהרון היו שתויי יין. הציווי מורה לא לחפש דרכים מלאכותיות להגיע עד קצות גבול היכולת של התודעה.

בחיים ישנם אנשים המנסים להגיע אל הקצה. אנשי האמצע נדמים להם כבורגנים משעממים. אך יש נקודת מבט אחרת. אנשי הרינה יש בהם סערה והתרגשות, אך היא בגבולות התודעה. הקצה דוחה אותם לא מפני שהוא מסוכן, אלא מפני שהוא לא מעניין. הוא חורג מהאנושי, ועל כן איננו ראוי בעיניהם. הרינה בעיני אנשי האמצע היא המצב המעניין, העמוק של התודעה. הקצה הצעקני הוא זר ואחר לתודעה, מבחינתם אין בו עניין. הרינה ההומה היא סוערת ורוגשת מבחינתם, יש הרבה יותר רגש ומלאות הקיום מהזרות הצעקנית של האש הזרה.

לא בכדי האש הזרה הוקרבה על ידי בני אהרון, הצעירים. הם הגואים על גלי ההורמונים שלהם, נדמים בעיניהם כבעלי רגש עז ותודעה עמוקה מזו של המבוגרים המשעממים. 'השלהבת לא תבין / השלהבת לא תאמין' כותבת זלדה בשירה על השלהבת והברוש. היא לא תבין ולא תאמין שהברוש לא מסמן דרך המבקרת את להב האש, אלא שהוא יודע את הלהב הזה ומקיים אותו בכל הווייתו.

יש נעורים ערים וסוערים, והם מתקיימים בהוויית אנשי האמצע. הצעירים הבוערים אינם מדמים בנפשם שכאן אל מולם לא רק תודעה בעלת ניסיון וחכמת זקנים - ואלה אכן מתקיימים - אלא אף גאות של רגש סוער ומתרונן שהם אינם יכולים - עדיין - להגיע אל תהומותיו.