נדב ואביהו. קדושי עליון. גם הם טעו. "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִימוּ עָלֶיהָ קְטורֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אותָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" (ויקרא י' א'-ב'). רבי נתן אומר שאם היו נשואים זה לא היה קורה. אש רצונם לעלות, להתחבר אל האור, היה רצון קדוש. הם רצו לעלות, אבל בלי לרדת. להתחבר לאור, אבל לא להאיר את החושך. אש זרה!
"ועל כן נדב ואביהו שפגמו בזה, כי לא רצו לישא אשה, כי היו אנשים גדולים, צדיקים נוראים וקדושים מאד, והיו רוצים להיות דבקים בהשם יתברך בשמחה גדולה מאד תמיד, ולא רצו לצאת לחוץ לפי שעה אל היגון ואנחה להכניסו לתוך השמחה שזהו בחינת המצווה לישא אשה, כי לא רצו להוריד עצמן לשם להפוך היגון ואנחה לשמחה"(ליקוטי הלכות פריה ורביה ג' אות ו')
כמה רציתי לעלות. לחיות בעולם אחר. טהור יותר. רציתי לכבוש עולמות. להביא בשורה. קטנותי נשכחה בעיני והייתי בעיני כמו מעבר למאבק עם הרע. בשם רצון הבורא, בשם כוח התורה, נסחפתי אל תוך הסערה. דימיתי עצמי מוקף באור אך נדלקתי באש זרה.
"כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ קְצָת בִּידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁעִקָּר הַתַּעֲנוּגִים וְהַשַּׁעֲשׁוּעִים שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא רַק שֶׁאֲנַחְנוּ מֵעוֹלָם הַזֶּה הַשָּׁפָל נְגַדֵּל וּנְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ שְׂרָפִים וְחַיּוֹת וְאוֹפַנִּים וְעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן עִקָּר הַתַּעֲנוּג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁלּוֹ כְּשֶׁעוֹלָה לְמַעְלָה הָעֲבוֹדָה שֶׁל עוֹלָם הַשָּׁפָל הַזֶּה" (ליקוטי מוהר"ן תורה ז' סעיף ד')
אני מבקש כוח להאיר ולחבק את המקומות הכי קטנים שלי ושל בני ביתי. את הזהב שלי אני אמצא רק בלב המכרות, בארץ. את האוצרות שלי אני אגלה דווקא בלב הים, בעומק המים. לא בשמיים. ושם אני אגלה את הצדדים הכי יפים, הכי כמוסים. שלי. אשתי ובני.
לבסוף נצא. באחרית נגאל. לא כמו פרעה: "לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה'", רק כמו משה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ, בְּצאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ" (שמות י' פסוק ט'- י"א) אני לא אפליג לשום מקום בלי שכל העולמות וכל הנשמות התלויות בי יפליגו איתי. גברים לא הולכים לבד לעולמם, לחגם, לניצחונם, למלכותם. "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו". קטנים וגדולים. נשים וילדים.
גם אם תיתן לי מטוס קרב אני אדומם את כל מנועיו. אני אוותר על תהילת כל כיבוש, על סערת כל קרב. אני אמתין כמה שיידרש ליד כל פרח קטן, עד שיפלס לו מקום בעולם, אני אחבק את כל מכאוביו, אהיה לצידו תמיד. כאן ועכשיו.
"רבי אליעזר אומר: שלוש משמרות הוי הלילה. סימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער. שניה - כלבים צועקים. שלישית - תינוק יונק משדי אימו ואשה מספרת עם בעלה" (מסכת ברכות דף ג')
ריבונו של עולם, חמורים נערו, כלבים צעקו, אלפי אלפים של קולות, של חיות, כמו המו בתוכי. אבל הגיעה העת, אשמורה אחרונה של ליל גלותי. "תינוק יונק משדי אימו ואשה מספרת עם בעלה". אלה הם הקולות שאני מבקש לשמוע טרם אור. אלה יהיו סימני גאולתי. לא אתעלם עוד מגדילתם בשם רהב וכזב של גדולתי.
אני מרגיע את הילד שבי שטוען: איפה הם בשבילי?
מבקש להיות בוגר ששואל: איפה אני בשבילם?
בנערינו ובזקנינו נלך. ילד, בוגר וזקן. קטנות וגדלות. בי ובכל אשר לי. כולם יגאלו איתי.
באדיבות לב הדברים