ב- 4 בספטמבר 1942, בשעה 15:00, שבוע לפני ראש השנה היהודי, בכיכר מכבי האש ברחוב לוטרמייסקה בגטו לודז' שבפולין הכבושה, המתינו בדריכות אלפי אימהות ואבות לנאומו של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, מועצת היהודים תחת הנאצים. יומיים לפני כן, העמידו בפני רומקובסקי הנאצים בחירה איומה באכזריותה – עליו לסייע להוציא את כל ילדי הגטו עד לגיל 10 וכל המבוגרים מעל לגיל 65 מחוץ לחומות הגטו לגורל בלתי ידוע (יש האומרים שהוא ידע בוודאות שהם מובלים למותם בחלמנו) או שהנאצים ייכנסו ויעשו זאת בעצמם.
איזה תכונות נדרשות ממנהיג? ספר שמות מתחיל לחקור את השאלה מהו מנהיג ואיך עליו להתמודד עם משברים. בפרשת שמות אנחנו נקראים לראשונה עם, אבל מי שמגדיר אותנו כך הוא פרעה: "וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ". המשפט הבינלאומי מגדיר עם כקבוצה בעלת סממנים משותפים היסטוריים, תרבותיים, שפה ... אבל ההגדרה לא משפטית. אי אפשר לכפות על אנשים להתקרא עם כשהדבר הבסיסי, הרצון המשותף להשתייך – הוא המרכיב העיקרי והוא וולנטרי. כשיש עם צריך מנהיג. הקב"ה פונה למשה, מי שנמשה ממי היאור וגודל כנסיך מצרים, אבל נמלט למדיין וחי שם כרועה צאן, בו בוחר הקב"ה להנהיג את העם לגאולה ממצרים. מכאן ואילך כל פרט קטן שיסופר אודותיו הוא מראה מקום לתכונות הנדרשות ממנהיג ראוי.
עו"ד אורי אגוז, צילום: פרטי
"ויְהִ֣י בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו". התכונה הראשונה שמובאת היא יכולת האמפטיה שלו. ורש" מפרש: "וירא בסבלותם - נתן עיניו ולבו להיות מצר עליהם". נתן מעצמו, צפה בסבלם, לא הסיט מבטו הצידה בגלל הקושי. וגם את לבו נתן– את רגשות ההזדהות, הנכונות לשים עצמו בנעליהם למרות מעמדו הבטוח.
חיים רומקובסקי, עסקן פוליטי בן 65 שניהל בעברו בית חרושת לקטיפה ואז בית יתומים, הפך עצמו בגטו ל"מלך היהודים". את דמותו הדפיס על שטרי הכסף, על הבולים, היה רוכב בגטו על כרכרה עם מעיל לבן. לנאצים הבטיח חזון קוסם – להפוך את הגטו למעצמה תעשייתית שתשתמש בידע המקצועי העצום של יהודי לודז' שנחשבו המובילים באירופה בכל מיני מלאכות. החזון הצליח. כל הגטו התמלא רסורטים, בתי מלאכה, והגטו הפך להיות ספק המדים הראשי של הוורמאכט! מאות מיליוני מארק גולגלו לכיסי הנאצים בזכותו. הסביבה הקרובה של רומקובסקי, אנשי מועצת היהודים שדאג להם למשרות ולבני משפחותיהם, ראו בו מנהיג שידע להנהיג בעיתות שהגיון רגיל אינו פועל בהם. בעיניהם, רק בזכות ההתנהלות קרת הרוח שלו שרד הגטו.
"עבור אלו שהוא הציל הוא היה מלאך" אמר לי סבא שלי שהיה נער בגטו באותם ימים. "אבל עבור האחרים..." וראיתי בעיניו מה חשב על רומקובסקי. בגטו היה רעב אדיר. אלפים מתו בכל חודש. הם חיו בצפיפות איומה כי הבניינים הפכו לרסורטים. הוא עצמו נתפס והושלך לכלא היהודי בגטו כי ניסה להבריח למען המשפחה. בלילות ובימים עבדו כולם.
"אם המטרה של הקפטן הייתה לשמור על שלמות הספינה, הוא היה נשאר בנמל לנצח" אמר תומס אקווינס.
"וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל". משה פועל בשיקול דעת. מוודא שאיש לא יראה אותו כדי לא להסתכן סתם. רש"י פירש "ויפן כה וכה, ראה גם מה עשה לו בבית וגם בשדה". משה לא פעל כחמום מוח. הוא אסף מידע ואז היכה בו, לבדו טמן אותו בחול, שלא ליצור מהומה מיותרת. לא להתגרות כשהכוח לא נמצא לצידו. הוא לא מתרברב. הוא פועל בשקט.
כשהוא רואה שוב מקרה של פגיעה אבל הפעם בין שני עברים, משה מנסה לפתור את הסכסוך: "וַיֵּצֵא֙ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִ֔י וְהִנֵּ֛ה שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֥ים עִבְרִ֖ים נִצִּ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לָרָשָׁ֔ע לָ֥מָּה תַכֶּ֖ה רֵעֶֽךָ"
ר' יוסף בכור אומר שחיכה עד שזיהה את המתאכזר ואליו פנה. המכה עונה לו באיום מתגרה: "וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י".
משה מבין שהוא בבעיה "וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר" אבל לעזוב את מצרים יעזוב רק כשייודע לו שפרעה מחפש אחריו. הוא לא בורח מיד. הוא גם לא מתחיל להתווכח עם אותו אדם.
בהגיעו למדיין רואה משה שהרועים מציקים לנשים שואבות המים : וַ"יָּבֹ֥אוּ הָרֹעִ֖ים וַיְגָרְשׁ֑וּם וַיָּ֤קָם מֹשֶׁה֙ וַיּ֣וֹשִׁעָ֔ן וַיַּ֖שְׁקְ אֶת־צֹאנָֽם" גם אותן יושיע וגם לצאן ידאג. כמו המבחן שעברה רבקה.
המדרשים מספרים סיפורים רבים על משה כרועה צאן - מבחין בשה הקטן ביותר, נושאו על כתפיו, דואג לרווחת אחרון העדר, דבר לא נעלם מעיניו. לימים כשייגזר על משה לא להנהיג את העם לתוך הארץ, הוא יחפש בדיוק את התכונות האלו בממשיך דרכו: "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". אחרי 40 שנות משברים הוא מחפש מישהו עם תכונות חמלה לעם קשה העורף שלו. בתגובה אומר אלוקים: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו". לא שקדן בתורה ומדקדק במצוות, אלא "איש אשר רוח בו", ורש"י מפרש: שיודע להלך עם כל אחד ואחד לפי רוחו ואופיו, להתגמש ולהתאים לתגובה הנכונה לאותו אדם, וכל אותו זמן ערך השמירה על העדר כולו ניצב לנגד עיניו. שלושה תיאורים שונים של התמסרות למען האחר גם במחיר סיכון חייך שלך.
אלו מכשירים אותו בעיני השם להיות מנהיג. אבל כשהשם פונה אליו הוא עונה: "מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם". משה מכיר במגבלות של עצמו. הרשב"ם מסביר: "וכי ראוי אני להיכנס בחצר המלך, איש נכרי כמני?" משה מבין שיכולים לטעון מולו שהוא לא חלק מהעם ומאין הוא טוען בשמו. כשאתה מנתח את החולשות שיעמדו בדרכך, תדע איך להתכונן אליהן.
רומקובסקי העביר את כל השליטה בגטו לידיו. אדם צ'רניאקוב, ראש יודנראט ורשה שביקר בגטו לודז' בהוראת הגרמנים כתב אחר כך לאשתו: "בעיני רומקובסקי הכל שלו. האנשים שלו, הגטו שלו, העבודה שלו... אם כך גם המחלות שלו, הרעב שלו, וכל מה שיקרה שם יהיה שלו ובאחריותו". הרעב בלתי נסבל אבל הגרמנים טוענים נגדו שזו אחריות שלו לחלק את המזון כראות עיניו. הם מנצלים בציניות את הרצון שלו להוכיח את עצמו. ההזמנות של הגרמנים מתגברות ומוסיפות לזרום בכמויות, אבל הם מסרבים להגדיל את כמות המזון לאנשי הגטו ומנגד הוא מקים עוד ועוד בתי מלאכה כדי לעמוד בקצב. אנשים נגרסו במכונה התעשייתית שלו ובאמביציה הכבירה אבל הוא לא מפסיק.
אומר הרשב"ם על צניעות משה: "ואפילו ראוי אני להיכנס לפני פרעה.. איזה דבר המתקבל לפרעה אומר לו? וכי שוטה הוא פרעה לשמוע לי לשלוח עם רב, שהם עבדיו, חפשים מארצו?"
משה רוצה להיות ערוך לכל התרחישים לפני שיצא לדרך. עורך תרשים זרימה מפורט של כל האפשרויות והכשלים שיכולים לקרות מול פרעה. לא הולך על חזון מפואר שאי אפשר לתמוך ביסודות איתנים. דיבור לבד לא יוציא אותם ממצרים אומר משה. צריך ערובות ובטחונות.
גם כשהשם משיב לו "כי אנכי שלחתיך" אומר משה אבל לא יאמינו לי. "וְהֵן֙ לֹא־יַאֲמִ֣ינוּ לִ֔י וְלֹ֥א יִשְׁמְע֖וּ בְּקֹלִ֑י כִּ֣י יֹֽאמְר֔וּ לֹא־נִרְאָ֥ה אֵלֶ֖יךָ יְהוָֽה". הוא מתכנן לא רק את היום שאחרי אלא כל רגע ורגע שאחרי. בעקבות ההתעקשות שלו גם השם נעתר ומביא את האותות ומייצר מדרג: "הָיָה֙ אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֣ינוּ לָ֔ךְ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּ לְקֹ֖ל הָאֹ֣ת הָרִאשׁ֑וֹן וְהֶֽאֱמִ֔ינוּ לְקֹ֖ל הָאֹ֥ת הָאַחֲרֽוֹן: וְהָיָ֡ה אִם־לֹ֣א יַאֲמִ֡ינוּ גַּם֩ לִשְׁנֵ֨י הָאֹת֜וֹת הָאֵ֗לֶּה וְלֹ֤א יִשְׁמְעוּן֙ לְקֹלֶ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֙ מִמֵּימֵ֣י הַיְאֹ֔ר וְשָׁפַכְתָּ֖ הַיַּבָּשָׁ֑ה וְהָי֤וּ הַמַּ֙יִם֙.. לְדָ֖ם בַּיַּבָּֽשֶׁת"
תכונה נוספת שנדרשת ממנהיג היא מארג תמיכה: "וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י.
מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם?" אומר ראב"ע, אני אמור לייסד מוסד, לצאת בשליחות, ובשליחות מי אני יוצא? ומוסיף ר' יוסף בכור שור: "ואמרו לי מה שמו - וכי אדם הולך בשליחות ואינו יודע לומר מי שלחו?!"
אני חושבת שניסה גם להבין עד איפה תגיע התמיכה של הקב"ה גם אם הם יחטאו בדרך לגאולה. אורך נשימה ומעטפת תמיכה לאורך כל הדרך.
רלב"ג רואה במשפט הזה דרישה לקונקרטיות ולפרטים שהמנהיג נדרש לה. "שאם לא אתן להם ציור מה במי שנקרא בזה השם, הנה לא יסמכו על דברי... כל שכן שלא ישמע אליו, אם לא ידע מהותו". כדי לדרוש מהעם ללכת איתך כברת דרך ארוכה תידרש לפרטי הפרטים.
רומקובסקי היה נוהג לשאת נאומים. משה מלין שהוא כבד פה ולשון אבל רומקובסקי היה מתייצב כל כמה ימים ונושא נאום באוזני אנשי הגטו. את הנאומים האלו דאג שידפיסו בכרוניקה היומית שהוציא הגטו. אתה קורא אותם ונדהם. מצד אחד השליטה בפרטים שהיתה לו בכל בית מלאכה ומנגד, קרירות נעדרת אמפטיה למצוקה האנושית.
בוורשה מתאבד אדם צ'ראניקוב ראש היודנראט כשמגיעה ההוראה לשלוח את הילדים. בארכיונים מתועדים עוד עשרות (!) ראשי יודנראטים שהתאבדו כי סירבו לשתף פעולה עם הסלקציות.
באותו אחר צהרים של ה-4 בספטמבר נושא רומקובסקי את הנאום שלימים ייחרט כנאום הילדים: "אני לא זכיתי לילד משלי... אבל לא שיערתי מעולם שידיי שלי יאלצו להגיש את הקורבן למזבח... אני מוכרח לבצע את הניתוח שותת הדם! אני מוכרח לקטוע איברים בכדי להציל את הגוף...! אבות ואימהות... תנו לי את ילדיכם!".
יום למחרת החלה האקציה האיומה, "השפרה". המשטרה היהודית ניסתה אבל ההורים נלחמו. אז נכנסו הנאצים בכוחות עצומים. 3 ימים העריכו שזה יקח אבל 12 יום נלחמו ההורים על ילדיהם ועל הוריהם. אמא של סבא שלי החביאה את אחיו התינוק ואת שאר האחים הקטנים. התינוק לא שרד. 20,000 ילדים הומתו בחלמנו. הגטו דמם מילדים.
גטו לודז שרד כאחרון הגטאות, אבל באוגוסט 44 יצאה גם ממנו רכבת לאושוויץ ועליה גם רומקובסקי. "אנשים שלנו שהיו באושוויץ זיהו אותו מיד והרגו אותו בעצמם" אמר לי סבא. מכל אחיו של סבא, אריה לייב לויט ז"ל, מכל המשפחה המורחבת הענקית של חסידי גור, רק הוא לבדו שרד. גורל משפחתה של סבתא שלי הלה לבית גלטמן ז"ל היה זהה.
"וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֲדנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי: וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ" מול הקב"ה מתריס משה על הסבל האיום שעובר העם. כשהעם שלך עובר כזה כאב עצום, פונים לכל מי שאפשר. דורשים תשובות גם מהקב"ה.
רגע לפני שבע"ה יחזרו אלינו חלק מאחינו ואחיותינו החטופים משבי חמאס, מוסיפה השאלה אם לנהל משא ומתן עם גופים רצחניים לטלטל את העם. האם מנהיג יכול להיענות לסלקציה ולשקול עלות דם כנגד דם, ומנגד, האם הוא יכול שלא כשדורשים זאת ממנו?
בפרשה הבאה משתלבת תשובת המשנה.
עו"ד אורי אגוז היא מגשרת וכותבת לטלוויזיה ולתיאטרון.