"והא-להים יבקש את נרדף". פסוק זה היה ליסוד מוסד בעולמה של תורת ישראל. בעוד שדתות אחרות מפארות ומרוממות את בעלי הלשון, הרטוריקנים המהוללים, הנואמים חוצבי הלהבות, מדגישה התורה את "כובד הפה והלשון" של משה רבנו, מנהיגם של ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה: בִּי אֲד-ֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. וַיֹּאמֶר ה אֵלָיו: מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה " (שמות ד, י-יא).
פרשני המקרא נחלקו בשאלה מה היה בדיוק מומו של משה. רש"י פירש "בכבדות אני מדבר, ובלשון לע"ז בלב"א [=גמגמן]". הגדיל לעשות רבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות, שמדבריו עולה כי בכוונה תחילה לא ריפא הקב"ה את מומו של משה, וכביכול אמר לו: "אם הייתי רוצה - הייתָ מדבר יפה, אבל איני רוצה כי זה כבודי, כי אדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי". (אכן, מקצת הפרשנים, דוגמת הרשב"ם, הבינו שאין הכוונה למום גופני אלא לחוסר הכרת הלשון המצרית).
לפי גישה זו, בחירת משה באה ללמדנו שבעולמה של יהדות לא המדרש עיקר אלא המעשה. דווקא הנביא, שלכאורה עיקר כוחו בפה הוא (ועל שם דיבורו נגזר שמו "נביא", לשון "ניב שפתיים"), צריך להיות מוערך לא בשל יכולתו לרכוש את לב ההמונים בדברים נבובים והבטחות חלולות שאין מאחוריהם כל ממש, אלא בשל קיום השליחות שהוטלה עליו מאת הקב"ה, להתריע כנגד קלקוליה המוסריים של החברה ולעשות לתיקון אורחותיה.
לצד זה, מדגישה תורה שגם אדם עם מוגבלות כלשהי - במקרה זה הפרעה בדיבור - עשוי וצריך להיות מוערך בשל תכונותיו האמיתיות ולא בשל מומיו החיצוניים.
נוסף על משה רבנו, זיהוי חז"ל גם את הנביא עמוס כבעל הפרעה בדיבור. על כינויו "בולס שקמים" אמרו: "עמוס - מגמגם בלשונו, שכך אמרו: למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו, וישראל קוראים אותו פסילוס" (רש"י עמוס ז, יד). בלשון חריפה יותר מופיעים הדברים במדרש (ילקוט שמעוני ישעיהו, רמז תמג): "כתיב: אהבת צדק ותשנא רשע... אמר [=הקדוש ברוך הוא]: שלחתי את "עמוס", והיו קורין אותו פסילוס? אמר רבי פנחס למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס בלשונו. אמרו [=בני העם]: הניח הקב"ה את עולמו, ולא השרה שכינתו אלא על הדין פסילוסא?! על הדין קטיע לישנא [=קטוע לשון]!?". אכן, היא הנותנת: הקב"ה הישרה שכינתו דווקא על קטועי לשון, למען נידעו הכל כי גם הם ראויים להישמע ככל האדם, ויש להעריכם בשל תוכן דבריהם ולאו דווקא בשל צורתם.
ביטוי לגישה המכילה גם את "קטועי הלשון" ומהדרת - תרתי משמע - בכבודם, מצוי בספרות ההלכה והמוסר. כך, למשל, מספר בעל ספר חסידים (סימן תכד), על כהן בעל מוגבלות בלשונו, שעלה לדוכן לברך ברכת כוהנים ובמקום לומר "וישמרך" (ברי"ש), אמר "וישמדך" (בדל"ת), היינו: בא לברך ונמצא מקלל. אחד מחכמי המקום העבירו מלומר ברכה זו, שהרי כבר התלמוד קובע שמלכתחילה אין להעלות כהן כזה, שנמצא מחרף ומגדף שם שמים (אף שלא בטובתו). למרות זאת, נרמז החכם מן השמים שלא לביישו, והחזירו לדוכן: "כהן אחד היה פורש כפיו והיה אומר "וישמדך" בדל"ת, והעבירו צדיק וחכם אחד, [לפי] שאין מעבירין לפני התיבה ולישא את כפיו מי שאינו יודע לומר האותיות כגון ה"הין, דלתי"ן, רישי"ן. ובא לחכם בחלום, אם לא יחזירו לדוכנו יגרשוהו מגן עדן, כי בלבבו לומר "וישמרך" ברי"ש, והלך והחזירו" (אכן, דעתו של הרב עובדיה יוסף אינה נוחה ממקור זה. וכך כתב בשו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים, סימן יא: "והנה בספר חסידים כתב... ולכאורה צריך עיון, שהרי כשאומר בלשון קללה אפילו "דש בעירו" לא מהני [=אפילו מי שבני העיר מכירים במומו, אין מועיל לו הדבר ופסול הוא מלברך - ראו גמרא מגילה כד, ע"א]. ואם כן שפיר עביד [=טוב עשה] אותו חכם שהעבירו, ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין").
גישתם הרגישה של חכמי ההלכה למגמגמים בלשונם באה לביטוי גם במקרים נוספים. וכך, למשל, נאמר במדרש (שככל הנראה לא הגיע לידינו) המצוטט בדברי התוספות (ע"ז כב, ע"ב, ד"ה רגלא): "מנין לקורא בתורה שקרא לאהרן "הרן" שיוצא [אף על פי שלא אמר האל"ף כהגייתה הנכונה]? שנאמר "ודגלו עלי אהבה". ללמדנו, שגם המחליף - שלא בטובתו - רי"ש בדל"ת, ו"דגלו" ב"רגלו", אהוב, מקובל ומרוצה לפני המקום, ואין לביישו ולהכלימו, ולמונעו מקריאה בתורה. גם "דגלו" של בעל המוגבלות - "אהבה", אהוב ורצוי הוא לפני הקב"ה.