"ויעש להם בתים" - כשהתנ"ך מדבר לנשים כמו לגברים

בכמה דוגמאות, חלקן בפרשת שמות, מתייחס הכתוב בתנ"ך לנשים בצורה הדקדוקית המיועדת לגברים. פרשנויות ייחודיות של ד"ר יעל לוין על הכתובים הללו, שיש בהן הידרשות חיובית ביותר כלפי האישה

חדשות כיפה ד"ר יעל לוין 19/01/17 17:14 כא בטבת התשעז

"ויעש להם בתים" - כשהתנ"ך מדבר לנשים כמו לגברים
shutterstock, צילום: shutterstock

ויעש להם בתים

במקומות שונים בתנ"ך מוסבת הצורה הדקדוקית המיועדת לגברים על נשים. תופעה זו מצויה גם בפרשת שמות. במאמר הנוכחי נציג פרשנויות ייחודיות על כתובים מסוג זה, שבמרביתן קיימת הידרשות חיובית ביותר כלפי האישה.

יש בידינו התייחסות אחת בספרות חז"ל לחילוף הלשון שבין נקבה לזכר. במדרש רות רבה (מהדורת לרנר, ז, ב, עמ' 178) מצויה הידרשות ללשון זכר המוסבת על רות בפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר הָבִי הַמִּטְפַּחַת אֲשֶׁר עָלַיִךְ וְאֶחֳזִי בָהּ וַתֹּאחֶז בָּהּ וַיָּמָד שֵׁשׁ שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ וַיָּבֹא הָעִיר" (רות ג, טו). חז"ל תפסו את המילה "הָבִי" בהוראה של לשון זכר. וכך נזכר ברות רבה: "'ויאמר הבי המטפחת' 'הביא' כתב. מלמד שהיה מדבר עמה בלשון זכר, שלא ירגיש בו בריה. 'ואחזי בה ותאחז בה' מלמד שחגרה מתניה כזכר". מוטיב חגירתה של רות עוז כזכר איננו נהיר כל צורכו. פרופ' אפרים אלימלך אורבך הציע לבאר מאמר זה בהוראה שרות התאמצה וחגרה מתניה כזכר ואחזה את המטפחת לבדה, שכן לא נזכר שבועז ורות אחזו בה יחדיו (שם, חלק ג, פרושים במדרש רות רבה, עמ' 66).

מצויות התגלמויות נוספות של שימוש בלשון זכר בהקשר לנשים במגילת רות (א, ח; ט; יג; ג, טו; ד, יא), וכמו כן אנו עדים לשימוש בלשון נקבה לזכר (א, יג). עם זאת, לא מצאנו הידרשויות בספרות חז"ל לשינויים אלה, וההתייחסויות בספרות הראשונים והאחרונים אינן קשורות למעמד האישה.

בספרות הראשונים והאחרונים קיימות הידרשויות שונות להסבת צורה דקדוקית של זכר על נשים. במרבית הפרשנויות הללו נדרשים הכתובים שננקטת בהם לשון זכר בהתייחסות לנשים, בהקשר ברור של מעלתן של הנשים. ביאורים אלה מבטאים תפיסות מרתקות בנוגע לשורה של דמויות נשים ספציפיות. הם מתייחסים בין היתר לתכונות גבריות שהנשים אחזו בהן ולעולמן הרוחני. במקובץ יחדיו לפנינו שורה של מקורות מאלפים.

נידרש עתה לשתי התגלמויות של התופעה בספר בראשית. בפסוק המתאר את המפגש בין יעקב לרחל נאמר: "עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא" (בראשית כט, ט). לשון הפסוק הייתה אמורה להיות "כִּי רֹעָה הִיא". בספרות חז"ל ובספרות הראשונים אין התייחסויות לחילוף הזה, אולם בפירוש "פרדס יוסף" על התורה נאמר שנעשה שימוש בצורה זו משום שדרכם של זכרים להיות רועים, ולא נקבות. התגלמות נוספת בספר בראשית של התופעה הנדונה מצויה בדברי יעקב לנשותיו בהקשר לרמאותו של לבן כלפיו: "וַיַּצֵּל אֱ-לֹהִים אֶת מִקְנֵה אֲבִיכֶם וַיִּתֶּן לִי" (שם לא, ט). באשר לכתוב זה מוזכר בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות כלהלן: "'מקנה אביכם' עשה אותם כזכרים, כלומר תהיו גברתניות לעוזרני" (תוספות השלם, ג, עמ' קעט).

בפרשת שמות אנו מוצאים התייחסות למיילדות העבריות בתור זכרים: "וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא). כמו כן, אנו עדים לתופעה דומה בכתוב המתאר את התנכלות הרועים לבנות יתרו: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם ב, יז). בפסוק זה ישנה הופעה אחת של לשון נקבה בהתייחסות לבנות יתרו, ולעומתה שתי הידרשויות אליהן בלשון זכר.

והנה, רבנו בחיי מציג פרשנות ייחודית בנוגע למיילדות המוסבת על המילים "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים". לדבריו, ראוי היה לנקוט כלפיהן לשון נקבה, "לָהֶן", כפי שנזכר קודם לכן: "וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שם א, יח). הוא מצביע על תופעה דומה בנוגע לבנות יתרו. בתחילה נאמר: "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם" בלשון זכר, ואילו בהמשך אותו הפסוק עצמו נזכר: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" והמילה "וַיּוֹשִׁעָן" היא לשון נקבה. עם זאת, חיוני להעיר כי מכל מקום המילה "צֹאנָם" היא בלשון זכר.

רבנו בחיי מיישב את העניין בהציעו כי בְּגִין מעשי ההצלה של ילדי ישראל הזכרים, עברו המיילדות מטמורפוזה אישית והן באו להיחשב כזכרים: "ואולי הטעם הזה כי הַמְּיַלְּדוֹת האלה נתן להן הכתוב מעלת הזכרים בשכר המצוה שהן מתעסקות בה להחיות הזכרים, ולכך הזכיר בהן ב' לשונות לשון נקבה ולשון זכר, פעם 'להם' פעם 'להן'". בפרשנות זו קיימת הכרה באפשרות הנתונה בידי האישה להתעלות ולהגיע למעלתו ולמדרגתו של הגבר. לשיטתו של רבנו בחיי, קיימת למצער ברמה הרעיונית האפשרות של התחוללות תמורה במדרגת האישה.

באשר לבנות יתרו הנצי"ב ב"העמק דבר" מבאר את העניין בצורה שלילית דווקא. הוא מציין שלשון הזכר מורה שהן היו גברתניות, וכוונתו להיבט השלילי של המונח, והוא כותב שהן היו עושקות את הרועים עד שהללו גרשו אותן, ויוצא שהוא מצדיק את התנהגותם.

גם בשירת מרים והנשים ההתייחסות אליהן היא בלשון זכר, ונאמר "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" (שמות טו, כא), למרות שמבחינה דקדוקית מן הראוי היה שייכתב "וַתַּעַן לָהֶן". פרשנים שונים עומדים על חוסר התאמה זה, ויש בידינו ביאורים ייחודים אחדים המטעימים כי לשון המקרא באה להורות כי באותו המעמד התעלו הנשים ובאו להיות בדרגת גברים.

תפיסה המסבה את החילוף בין הלשונות על מעלת הנשים בזמן שירת הים מוזכרת לראשונה בספרות הראשונים, בביאור מבית מדרשם של בעלי התוספות, ובו נאמר בכוללנות שלשון הזכר המוסבת על הנשים מלמדת ש"גבירתניות היו כאנשים" (תוספות השלם, ז, עמ' רמה). השל"ה נדרש ללשון הכתוב "לָהֶם" תוך התייחסות מקבילה ללשון הנקבה "הַזֹּאת" (שמות טו, א) המופיעה בעניין שירת האנשים. הוא מעלה כי שינויים לשוניים אלה מורים שמידת האמונה הייתה נטועה במידה מרובה יותר בקרב הנשים בהשוואה לגברים. הוא מבאר בדרך זו את המאמר "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה". לדידו, ההנחה הניצבת בתשתית תביעתו של הקב"ה היא כי מן הראוי היה שהגברים יהיו גיבורי כוח ואמיצי לב באמונה, ויקדימו וישוררו את שירת הים קודם טביעת המצרים, מיד לאחר שמיעתם את עצם ההבטחה בעניין בקיעתו העתידית של הים. שלא כמו הגברים, מידת האמונה הייתה טבועה בקרב הנשים כבר מתחילה, והן האמינו בה' ונטלו עמהן ביציאתן ממצרים תופים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל.

ב"כלי יקר" מתבארת באורח מובהק שירת מרים והנשים כמכוונת למעלתן של הנשים. כך בקטע בעל אופי קבלי נאמר שדרגת הנשים בהשגת הנבואה הייתה בשעת אמירתן את השירה שווה לזו של הגברים, ומציאות זו תתקיים גם לעתיד לבוא. על כן נקט הכתוב לשון זכר ביחס לנשים, "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" משום "שעל הים באו הנשים למדריגת האנשים בהשגת הנבוא'[ה]... וכן לעתיד נאמר 'נקיבה תסובב גבר'" (ירמיהו לא, כא).

אף בספר "קול שמחה" לרבי שמחה בונים מפשיסחה (ווארשא תרי"ט, בשלח, לג ע"ב) קיימת הידרשות ללשון הזכר המוסבת על ענייתה של מרים. רבי שמחה בונים מציין בהקשר לשירת מרים והנשים את פנייתו של העם אל משה בלשון נקבה: "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱ-לֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה, כד). על התיבות "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ" מובא בפירוש רש"י: "התשתם את כחי כנקבה, שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני". בשונה מכך, יש לראות בהידרשות למרים ולנשים בשירת הים בלשון זכר מעלה וייתרון שהרי בהקשר למעמד זה נאמר "שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל". משמעותו של השימוש בלשון הזכר "לָהֶם" בהתייחסות למרים והנשים היא שנתעלה כוח הנשים "להקרא בבחינת זכר".

בשתי הפרשות של בנות צלפחד בספר במדבר אנו עדים לשימוש בלשון זכר בהתייחסות אליהן: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז, ז); "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (שם לו, ו). והנה, מקור בעל מיוחדות מרובה הנדרש ללשון הזכר בהתייחסות לכתוב בפרשה השנייה על אודותיהן מצוי בחיבור המיוחס לרבי יהודה החסיד "טעמי מסורת המקרא" (עמ' 67). וכך נאמר: "'מטה אביהם'. 'אביהן' היה לו לומר, אלא כזכרים היו, רבניות, דרשניות, ועוד שהיו במקום זכרים שאמרו אם כבן אנו תחתיכם וכו'" (השוו עם בבא בתרא קיט ע"ב) "ולפי שהיו במקום זכרים כת' 'אביהם'". מקטע זה משתמע שבנות צלפחד נחשבו מצד עולמן הרוחני ומעשיהן שוות מדרגה לזכרים. תיאור חיובי זה של האישה עולה בקנה אחד עם משנתו החיובית של רבי יהודה החסיד כלפי האישה, בין היתר בתחום של תלמוד תורה.

המקורות שנדונו במאמר זה ככלל מרחיקים לכת בפרשנותם החיובית כלפי דמויות הנשים הנדונות. בדברי מרבית הפרשנים שהוזכרו קיימת הכרה עקרונית בדבר יכולתן ומסוגלותן של נשים לעבור מבחינה אינהרנטית תהליך של שינוי והתעלות שבכוחו להובילן להידמות במעשיהן ובתכונותיהן לגברים.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן