תורת האב ותורת הרב

הקב"ה נתן את התורה לעם מסוים ובזמן מסוים, מתוך מבט מיוחד על העם המקבל את התורה. הקב"ה רוצה לתת לנו את התורה באופן אישי, מתוך מפגש של פנים בפנים, מתוך יחס פרסונאלי והתגלות אישית וייחודית לכל אחד ואחד לפי מידותיו.

הרב שראל רוזנבלט 30/12/15 17:57 יח בטבת התשעו

ספר שמות, ספר הגאולה, ספר שבו ניתנה תורה, מתחיל בסופו של ספר בראשית. "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". ללמדנו שספר שמות מונח על ספר בראשית. התורה כמו מצווה אותנו שאל לנו לקרוא את ספר שמות כספר העומד בפני עצמו, מעתה ואילך אנחנו נדבר על בני ישראל בעיקר כעם ישראל. אלא שפסוק זה מבקש להזכיר לנו שמי שירד למצרים ומי שיוצא ממנה הם משפחת יעקב. בעוד שספר שמות הוא ספר על עם שנבחר, יוצא ממצרים, מקבל תורה ומקים משכן, ספר בראשית הוא ספר על משפחה; ועל האתגרים, הקשיים, העליות והמורדות הניצבים בפני האחווה המשפחתית.

החומש הראשון, כמו מחפש אחר המשפחה שתצליח להתנהג בדרך-ארץ הראויה. דרך הארץ המבוקשת היא זו המשקפת את האחדות האלוקית הנכונה. היינו שאדם אחד מביט בזולתו, השונה ממנו בתכלית השינוי ובכל זאת רואה בו כמייצג ומשקף חלק מהאחדות האלוקית. המוטיב החוזר של הסיפור הוא האחד שממשיך והאחר שמודח. קין והבל, אברהם ולוט, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. רק יעקב אבינו מגיע למדרגה בו הוא מבין שהברכה האלוקית יכולה וצריכה לעבור דרך משפחה שלמה; דרך אחים שונים ומגוונים. "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בראשית מט, כח).

יעקב אבינו הוא שמצליח להתייחס לכל אחד מבניו באופן פרסונאלי, ומתוך כך הוא מלמד אותנו את סוד האחדות המתגלה דווקא דרך הריבוי. אם כן, למדנו שני עקרונות יסודיים מספר בראשית: 1. הברכה האלוקית עוברת ביחסים שבין ההורים לילדיהם ודרך המרקם הייחודי של המשפחה 2. האתגר של ההורים כלפי ילדיהם והאתגר של האחים בינם לבין עצמם, הוא להבין את האחדות המתגלה מתוך הריבוי.

מתוך האחווה המשפחתית, אפשר לעבור לספר שבו ניתנת התורה.מי שנותן לנו את התורה הוא לא 'אבינו',אלא הוא משה 'רבנו'. התורה עצמה שניתנת בהר סיני כתובה על שני לוחות אבנים, זהו חוק בלתי-פרסונאלי השווה לכולם קטן כגדול. דרך שני החומשים הראשונים מבקש הקב"ה ללמדנו שהתגלותו וברכתו בעולם עוברת דרך שני ערוצים שונים: דרך המשפחה ודרך התורה. הרב אשכנזי (מניטו) מכנה שני ערוצים אלו כ"תורת האב" ו"תורת הרב". הסדר הזה הוא הכרחי משום שהתורה היא כמו האור האלוקי, אותו יוצקים אל תוך הכלי המשפחתי. והכלי לא רק שהוא מכיל את האור, אלא הוא גם מעצב אותו בצורתו.

זאת המשמעות העמוקה של 'דרך ארץ קדמה לתורה'. מתורת הסוד אנחנו למדים כי מדרגת האבות שייכת לעבודת המידות ואילו משה רבנו למוחין, לדעת. בשכל ובאמצעות החשיבה הלוגית כולנו יכולים להיות שווים, כולנו יכולים להסכים על משוואות מתמטיות ומדעיות. הייחודיות של כל אחד ואחד נובעת מהמידות, והיחס בין המידות השונות המשתנה מאדם לאדם, מי יותר שייך לצד החסד ומי לדין וכו'. ההבדלים בינינו מתחילים בעיקר מהנטייה הרגשית שלנו.

חז"ל מלמדים אותנו שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם רוב הציבור יכול לעמוד בה (בבלי ע"ז, לו). החתם סופר (גיטין ל"ו) מבאר שעקרון זה איננו רק על גזירות חכמים אלא הוא נלמד מנתינת התורה עצמה. הקב"ה נתן את התורה לעם מסוים ובזמן מסוים, מתוך מבט מיוחד על העם המקבל את התורה. ייתכן ודברים אלו עונים על שאלה אחרת - מדוע התורה ניתנת בהתגלות כה מיוחדת של הקב"ה, והרי היה אפשר לכאורה פשוט לתת למשה רבנו ספר חוקים ומצוות שילמד את עם ישראל? על פי דברינו אפשר לומר שהקב"ה רוצה לתת לנו את התורה באופן אישי, מתוך מפגש של פנים בפנים. מתוך יחס פרסונאלי גם במובן הכללי - בהתייחסות למרקם המשפחתי של עם ישראל. וגם במובן הפרטי - היינו מתוך התגלות אישית וייחודית לכל אחד ואחד לפי מידותיו.

במשך שנים רבות אנשי חינוך ותורה בקשו לעקור תלמידים ותלמידות מביתם (שנתפס בד"כ כמתווה דרך של רדידות ופשרנות דתית), ולחנך אותם בדרך ה'אמת'. חשבו המחנכים כי באמצעות הוכחות שכליות אודות מציאותו של הא-ל ואמיתת התורה, יצליחו לאחד את כולם לדעת האמת. "מסיחים דעה גם הם מן האני... מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח" (אורות הקודש ג, עמ' קמ). כל מי שנפש ישראל ותורת ישראל יקרים ללבו, חייב להבין שהתורה ניתנת למשפחה, לעם, לאדם שיש לו אישיות ייחודית. איננו יכולים אבל גם איננו רוצים לנתק את התלמיד ממשפחתו. אדרבה, המאמץ של המחנך והמחנכת יהיה לראות הילד באופן אישי וכן את הטוב, את החן, הקיים בזהות התרבותית והדתית שהתלמיד והתלמידה מביאים עמם מהבית.

אנחנו מתלוננים שוב ושוב על דור המדיה, הפייסבוק והוואטסאפ כדור שבו השיח רדוד. דור שבו כל משפט מורכב, כל עומק שכלי, הופך להיות "חפירה". דור שהמרידות שלו הם בכלל לא 'להכעיס', אלא הוא אך ורק 'לתאבון'. חוץ מהצורך החשוב להעלות את רמת השיח ולחנך לחשיבה עמוקה, יש כאן בעיני הזדמנות גדולה. אנחנו חוזרים לדור שבו היצרים והתאוות, שבו עולם המידות הוא המוביל את השיח. זה הקשור באופן פנימי לדור המבקש את הייחודיות של כל אחד ואחד. אכן זה מזכיר לנו תרבות של עבודה זרה כפי שמבאר זאת הראי"ה (זרעונים 'חכם עדיף מנביא') ומכאן חששותינו. אולם אם כנים דברינו אזי יש לפנינו דור שמכין את צעדיו גם לנבואה.

הרב שראל רוזנבלט הוא ר“מ בישיבת ההסדר או“ת מחנים, מבית אור תורה סטון

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר