פרשת שלח: על התקווה

האם הביטחון בריבונו של עולם מרפה את המאמץ האנושי להתמודד עם הקושי - או אפילו שולל אותו, או שהוא מחזק את המאמץ?

ד"ר משה מאיר 10/06/20 13:31 יח בסיון התשפ

פרשת שלח: על התקווה
מדבר, צילום: pexels (Pixabay)


המרגלים שבו משליחותם, הביאו את לעם ולמשה את פירות ההתבוננות שלהם. הפירות היו אובייקטיביים, אבל הפרשנות שלהם - סובייקטיבית. וכאן נחלקו המרגלים לשתי קבוצות, מחלוקת עמוקה ביניהן:

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: 
'עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: 
'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'. [במדבר י"ג ל' - ל"א]

התורה עושה כל מאמץ, להעמיד את יהושע וכלב כ'טובים', את עשרת האחרים כ'רעים'. היא מגדירה את העשרה כמוציאי דיבה, מענישה אותם ואת ההולכים אחריהם בעונש כבד.
אם נשים את המאמצים האלה בסוגריים, הרי שהמחלוקת היא מחלוקת נוקבת וההכרעה בה רחוקה מלהיות ברורה מאליה. 
הטענה של עשרת המרגלים 'חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ' היא טענת אמת. בכל אמת מידה - כוח האדם והביצורים - כוח העם היושב בארץ גדול מכוחו של עם ישראל. הטענה של יהושע וכלב - 'יָכוֹל נוּכַל לָהּ' - איננה טענת אמת. היא איננה מסתמכת על עובדות, היא משפט מעורר מוטיבציה. המחלוקת היא נוקבת: עמדה אחת מסתמכת על העובדות, עמדה שנייה - על הרצון. שתי ההכרעות אפשריות, צריך לבחור ולהכריע. בהמשך, מפתחים יהושע וכלב את טענתם:

הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.
אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ, וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם. [שם י"ד ז' - ט']
כאן הם מכניסים גורם נוסף למשוואה - ריבונו של עולם. הוא פועל בשני אופנים - האחד: שלילי. 'אַל תִּמְרֹדוּ'. ריבונו של עולם הורה להיכנס לארץ, לכן אין לקחת את פירות הריגול בחשבון. יש לציית למרות חוות הדעת הקשה. השני: חיובי. 'אִם חָפֵץ...' בשפת ספרות המוסר וההגות של ימי הביניים, נקראת המידה הזאת 'ביטחון'. 

מורי ורבי הרב אהרון ליכטנשטיין, העביר שיחה בפני תלמידיו. כותרתה: 'מידת הביטחון'. במהלכה, הוא מציב מחלוקת בין החזון איש - שכתב מסה על הביטחון - ובין רבנו בחיי - בספרו 'חובת הלבבות' - בהגדרת מידת הביטחון. רבנו בחיי מגדיר:

עניין הביטחון בה' יתברך, פירש הרב הקדוש רבנו יונה זצ"ל כי הוא, שידע האדם עם לבבו, כי הכול בידי שמים ובידו לשנות הטבעים ולהחליף המזל, ואין לו מעצור להושיע ברב או במעט וגם כי צרה קרובה אליו, ישועת ה קרובה לבוא כי כל יכול ולא יבצר ממנו מזימה. גם כי יראה החרב על צווארו אין ראוי לו שתהיה ההצלה נמנעת מלבו. ופסוק מלא הוא באיוב [י"ג] 'הן יקטלני לו אייחל'. והוא שאמר חזקיה לישעיה הנביא עליו השלום: 'כך מקובלני מבית אבי אבא, אפילו חרב מונחת לו על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'. 

הביטחון - על פי רבנו בחיי - הוא האמון האופטימי שיהיה טוב. ה'חזון איש', חולק עליו:

...ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך, אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש, הכל בהכרזה מאתו יתברך. 

הביטחון - על פי ה'חזון איש' - איננו האופטימיות אל קבלת הדין, תוך אמון כי יש מי שמוביל את ההתרחשויות. 
במחלוקת זו, הכריע דודי יצחק באופן חד כתער כרבנו בחיי. כך הוא כתב בשיר - אחד מיני רבים שכתב, שיר שקראה אתמול בלוויה בתו חיה:

המילה היפה ביותר, בעולם, היא 'מחר'.
המילה הקדושה ביותר, בעולם, היא 'מחר'. 
כי אדם, כל אדם, נבחן אם קיים - 
בליבו מעיין של רצון ותקוות,
ולרצות באמת זה להיות!
לקוות באמת זה לחיות!
המילה היפה ביותר בעולם היא 'מחר'!
היא 'מחר'!

הרב ליכטנשטיין דן באותה השיחה שהועלתה על הכתב, בשאלה: האם הביטחון בריבונו של עולם מרפה את המאמץ האנושי להתמודד עם הקושי - או אפילו שולל אותו, או שהוא מחזק את המאמץ. אצל דודי יצחק התשובה לשאלה זו היתה חדה וברורה: מחזק.
מנין נבעה האופטימיות האקטיבית הזאת אצל דודי? מרגע אחד בהיותו בן שמונה. סבי וסבתי יוצאי הונגריה, נפגשו בבלגיה. שם נישאו ונולדו להם שני בנים - דודי יצחק ואבי יעקב. כשהגרמנים כבשו את בלגיה, הם ברחו לצרפת. סבי הצטרף למחתרת הצרפתית, לאחר הלשנה נתפס ונשלח לאושוויץ בה נרצח. סבתי שהיתה בחודשי הריונה האחרונים יצאה למסע הרואי שתכנן סבא שלי, מסע רגלי בשלג אל עבר ארץ המקלט - שווייץ. כשהתקרבו לגבול, ראו משמר של חיילים. סבתי - כך סיפרה לדודי הצעיר דוד - לא ידעה אם זה משמר גרמני או שוויצרי. הם היו שוויצרים. הם הכניסו אותם לתחנת המעבר, והודיעו להם שאין להם מקום בשווייץ, עליהם לחזור לצרפת. וכאן, נעמד דודי שהיה ילד בן שמונה, ודיבר. כך הוא מתאר את ההתרחשות בספרו 'אישה אחת' המוקדש לסבתי שעוז רוחה הציל את המשפחה. הספר מסופר - כביכול - מפיה. היא כותבת אותו לסבא שלי כשהיא יודעת שנלקח ברכבת אך לא יודעת מה עלה בגורלו. ברקע, דודי היה המתורגמן בשיחה בין סבתי לבין החיילים. סבתי הגיעה לרגע ההוא, על סף הלידה:

ואז פתאום חדל ארווין [שמו הלועזי של יצחק] לתרגם והחל מדבר. איש בעולם לא שמע עוד ילד מדבר כך. כשניסו להסות אותו הגביר את קולו עד כדי זעקה, אך מיד שב ודיבר בעוצמה שקטה, שהתמיהה והדהימה את החיילים, שוודאי לא עמדו מעולם מול ארווין כזה. מה אמר להם? קצת אני יודעת מה אמר, רוב הדברים בעצם אני יודעת, ומה שאינני יודעת אני משערת, כי לא רק פיו דיבר, כל ישותו דיברה, פניו, קולו, נשימותיו, ידיו, אגרופיו לעיתים. אצבעותיו שהצביעו עלי ועל אחיו ועל מרחב היערות והשלג שהיה אטום מפנינו, ומה שאני איני משערת אתה יכול לשער, ואילו ראית את פני החיילים שהקשיבו הלומי יראה, כן יראה ממש, היית משער גם מה שאינך יכול לשער. הוא ייסר, הוא זעם, הוא הזהיר, הוא לחם על נפשי, על נפש אחיו ועל נפשו שלו, אבל בעיקר על נפשי, ושמעתיו זועק שהוא דורש רופא. ופתע אץ אל הדלת בה עמד החייל השלישי, וזה כמו נסוג מפניו, והוא טרק את הדלת ועמד חוסם אותה בגבו הקטן, פושט שתי זרועותיו לצדדים, עומד שם כצלוב וזועק 'רופא! האישה הזאת, אמי, תמות, אם לא תביאו רופא'. והם נבהלו. אחד מן החיילים אמר לחברו, כי ילך ויעיר רופא צבאי שנם את שנתו בכפר. הוא דיבר גרמנית, כי חשב לתומו כי גרמנית אנחנו לבטח לא מבינים ואמר לו: 'אני לא רוצה שתלד לי כאן פתאום או תמות לנו פה בידיים. עשינו מה שצריך, יותר אין הקונפדרציה הזדונית הזאת יכולה לדרוש מאיתנו.' 'זדונית' חזר החייל השני על דברי חברו, 'לא הייתי אומר זדונית. צריך להביא רופא. היא נראית נורא. שיחליט הוא, למה אני? למה אתה? אנחנו הקונפדרציה, זדונית או לא, אנחנו. אני מביא את הרופא.'

הרופא הודיע שהיא יולדת, חייבים לאפשר למשפחה להיכנס. כך ניצלה סבתא, נצלו שלושת ילדיה, ואנחנו - פירות שלושת הענפים - חיים היום. 
האירוע המכונן הזה טבע את צורת תודעתו של דודי. תמיד להאמין שאפשר, תמיד להיאבק. לפני שבועיים קרסו מערכותיו. הרופאים אמרו שנותרו לו שעות ספורות. הוא לא קיבל זאת. נאבק ונלחם על כל טיפול כואב כאשר יכאב. ביום שני בערב - שתים עשרה שעות לפני מותו, הגיע חבר לבקרו. דודי אמר לו: 'אני רוצה לדעת מה התוכנית, מה התכנון של הרופאים, איך הם מוציאים אותי מהמצב הזה.' לשאלת ביתו הוא אמר: 'אני אופטימי'. 'אתה חושב שתצא מכאן לשיקום?' 'בוודאי.'
זה היה האיש, כיהושע וכלב המאמינים באפשר למרות שהוא בלתי אפשרי. האמונה איננה מגמדת את המאמץ האנושי, היא מעצימה אותו, נותנת כוח לסבול כל איך, לשם היעד המסומן באופק. לזאת ייקרא אופטימיות אקטיבית. לזאת ייקרא תקווה.  

לזכרו הטוב של דודי יצחק מאיר שנפטר השבוע

  

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר