פרשת שלח לך: הסוד של הציצית שמסתתר בפרשה

בסופה של פרשת שלח, התורה מעניקה לנו את אחת המצוות התמידיות ביותר: המצווה להטיל ציצית בכנפי בגדינו. התורה מבטיחה שעל ידי הראייה של החוטים האלו, האדם יזכור את כל מצוות ה'. אך מעבר לכך, הגמרא במסכת שבת (דף לב:) מציגה שכר עצום ועתידי הממתין למי שזהיר במצווה זו:

"אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹקִים עִמָּכֶם'" (זכריה ח, כג).

אך מה קורה לאדם שאינו מניח ציצית? מעבר להפסד הברור של השכר והזיכרון, הגמרא באותו עמוד חושפת ומעלה שאלה קשה מנשוא, "בעוון מה בניו של אדם מתים" כשהם קטנים ובלא אשמה?

"פליגי בה רבי מאיר ורבי יהודה: חד אמר בעוון מזוזה, וחד אמר בעוון ציצית... מזוזה, דכתיב: 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ', וכתיב בתריה: 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם'. ציצית... דכתיב: 'גַּם בִּכְנָפֶיךָ נִמְצְאוּ דַּם נִפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים נְקִיִּים, לֹא בַמַּחְתֶּרֶת מְצָאתִים כִּי עַל כָּל אֵלֶּה'' (ירמיה ב, לד).

קשה לקבל זאת. איך ייתכן שאי-קיומן הטכני של מצוות הציצית והמזוזה גורר תוצאה קשה כל כך? האם הדברים כפשטם, וכי כל מי שלא זכה ללבוש ציצית נגזר על בניו גזר דין כזה? למה לא נגיד זאת על 'חוסר כיבוד הורים' או אי 'שמירת השבת'? כדי להבין את עומק הדברים, עלינו לצלול אל עולם המשמעות הפנימי של המצוות האלו, ואל סיפור חייה של אחת הדמויות הטרגיות ביותר בחז"ל.

כשרואים את הכוח ושוכחים את האהבה

התלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פרק ב, הלכה א) מספר סיפור רקע מדהים על לידתו של אלישע בן אבויה, מי שיהפוך לימים לתנא הגדול שיצא לתרבות רעה וכונה "אחר".

כשהגיע זמן מילתו של אלישע, הזמין אביו, אבויה, את כל גדולי ירושלים של אותה תקופה, וביניהם את רבי אליעזר ורבי יהושע. בזמן ששאר האורחים ישבו ב'בר', אכלו, שתו ודיברו על "הא ודא", ישבו שני החכמים בחדר צדדי ועסקו בלימוד תורה. תוך כדי הלימוד, התרחש מחזה שמימי: אש פלאית ירדה והקיפה אותם.

אבויה המבוהל רץ אליהם בחרדה וקרא: "מדוע באתם לשרוף את ביתי ואת שמחת בנו?". חכמים הרגיעו אותו וענו שהם בכלל לא תכננו זאת; האש לא באה להחריב, אלא זה פשוט קרה כי "היו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והייתה האש מלחכת בהן".

תגובתו של אבויה נראית במבט ראשון כתחילתה של תשובה גדולה. הוא התלהב מאוד ואמר: "אם זהו כוחה של תורה, אני מקדיש את בני שיהיה כזה, כדי שיתקיימו גם בו דברים אלו". אך כפי שההיסטוריה מלמדת, אלישע בנו צמח להיות אדם שניתק את הקשר עם עולם התורה. מדוע החלום של אביו נכשל?

התשובה טמונה בדרך שבה כל צד פירש את "האש". אבויה הסתכל על המראה החיצוני והתלהב מהפועל היוצא -מהעוצמה, מהכבוד ומהסטטוס שהתורה מעניקה ללומד אותה. הוא הסתכל על המקום שלו ועל החשיבות שלו בעולם. לעומת זאת, רבי אליעזר ורבי יהושע שמחו על העבר, הם התרפקו בגעגוע על האש המקורית של הר סיני, על הקשר, על הברית והאהבה העצומה שבין הקב"ה לעמו.

במובן העמוק והאמוני של הדברים, לאבויה לא הייתה ציצית, ולא הייתה לו מזוזה, אף שאולי טכנית היה לו.

כשהמשמעות וההמשכיות הולכות לאיבוד

כעת, נוכל להבין אולי את כוונת הגמרא בביטוי 'בעוון ציצית ומזוזה בניו של אדם מתים'. אין מדובר בעונש טכני או קטנוני, אלא כנראה בתוצאה רוחנית ישירה. "בניו של אדם" מייצגים את הדור הבא, את ההמשכיות ואת המשמעות של האדם בעולם. כשאדם מקיים מצוות רק מתוך פחד יובש או אינטרס אישי 'אחר' (כמו אבויה), הוא לא מצליח להזריק טיפת חיים ואהבה לתוך הדור הבא. בלי אהבת ה' אמיתית ושמחה פנימית, הבנים הולכים וכלים/מתים מבחינת משמעותם הרוחנית בעולם. הם פשוט לא מוצאים סיבה להמשיך את הדרך.

מרן הרב קוק זצ"ל, בספרו "עין איה" על מסכת שבת, מגדיר את תפקידן של שתי המצוות האלו כעדות חיה-בתוך הבית ומחוצה לו: "המזוזה הנכתבת על מזוזת השער להיות גלוי לכל בא אל הבית וכל עובר, כי פנימיות הבית, סדריה ומשטריה, הכל ערוך בהתאמה לתורת ד' ומשפטיו על ישראל ורוחו עומד בקרבו. הציצית המה יעידו ג"כ בכל מקום אשר יביאוהו רגליו, כי הוא קשור בקדושת כל המצות כולן, לא רק ברעיון כ"א גם במעשה, ולא רק בכללות כ"א גם בפרטיות, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי".

לא להשאיר את הקודש במוזיאון

הציצית על הבגד והמזוזה בפתח הבית יכולות בקלות להפוך למיצגים מוזיאוניים יבשים. זה קורה כאשר מה שמתרחש בתוך כותלי הבית, או עמוק בתוך ליבו של האדם, אינו עולה בקנה אחד עם ההצהרה החיצונית שלהן.

המזוזה נועדה להצהיר שסדרי הבית מנוהלים על פי רוח ה', והציצית מעידה בכל מקום שאליו הרגליים הולכות שהאדם קשור לקדושה, לא רק בדיבורים, אלא במעשים ובפרטים הקטנים ביותר. כשאנו מניחים את החוטים הללו על בגדנו ומנשקים את המזוזה בשערנו, עלינו לזכור את האש של רבי אליעזר ורבי יהושע. איך שמחו בתורה עצמה, בלימודה, מצד היותה באה מסיני, לא כזו הנשארת טכנית ויבשה.

לא לחפש את ה"אש" שמביאה כבוד, שררה או 2,800 עבדים, אלא את אש האהבה והשמחה הפנימית בעבודת ה'. רק כשהפנים והחוץ שווים, כשהציצית והמזוזה הופכות לחלק מהלב, אנחנו זוכים להחיות את הבית, להבטיח את עתיד בנינו, ולגלות לעולם כולו ש"אלוקים עמנו".