פרשת שלח, אותה נקרא השבת, מתארת את אחד המשברים החמורים שידע עם ישראל. עשרה מנשיאי העם, נציגי שנים עשר השבטים, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר יג, ג) בוחרים להעניק זווית מאוד מסוימת לשליחות שלשמה נשלחו. הם חוזרים מלתור את הארץ ומסכמים את המסע במילים: "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (יג, לג). תחושות קשות של קטנות ושל חולשה לעומת אנשי ה"מידות"אותם פגשו בארץ.
עשרת המרגלים לא שיקרו. המראות שראו וניצבו מולם היו שינוי גדול מאוד ממה שהכירו במדבר: הערים הבצורות, ילידי הענק, העמים הרבים. אך לעומת ציוויו של משה "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ... וְהִתְחַזַּקְתֶּם", הם חוזרים חלשים ומחלישים את האחרים.
סופו של הסיפור ידוע ועצוב. עם ישראל נענש בבכייה לדורות; דור המדבר לא זכה להיכנס לארץ ולראות בטובתה, הם מסתובבים ארבעים שנה במדבר ומתים בו.
האם הסיפור היה יכול להסתיים אחרת?
מסתבר שכן. ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המאה ה-17) סובר שאילו היו נשלחות מרגלות ולא מרגלים, כל העלילה הייתה מסתיימת אחרת. וכך במילותיו:
"לְפִי שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הָאֲנָשִׁים הָיוּ שׂוֹנְאִים אֶת הָאָרֶץ וְאָמְרוּ "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד), וְהַנָּשִׁים הָיוּ מְחַבְּבוֹת הָאָרֶץ וְאָמְרוּ "תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה" (כמו שאמרו בנות צלפחד למשה בבמדבר כז, ד), וְעַל כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא... הָיָה יוֹתֵר טוֹב לִשְׁלֹחַ נָשִׁים הַמְחַבְּבוֹת אֶת הָאָרֶץ, כִּי לֹא יְסַפְּרוּ בִּגְנוּתָהּ, וְזֶהוּ "שְׁלַח לְךָ", לְדַעְתְּךָ, "אֲנָשִׁים", אֲבָל לְדַעְתִּי הָיָה יוֹתֵר טוֹב לִשְׁלֹחַ נָשִׁים".
מאז ירידת עם ישראל למצרים, היציאה משם והמשך הנדודים במדבר, מתארת לנו התורה מקרים רבים של נשים המחוללות שינוי דרמטי במציאות שנראית בלתי אפשרית, ללא כל התערבות מכוונת מלמעלה. בתוך התמונה ההרואית של נשים הבונות עם, שזור חוט של חוסן נשי המתוח בין האירועים שבמרכזם ניצבות הנשים והאימהות: החל מסיפור המיילדות העבריות, דרך מרים אחות משה, הניצבת מרחוק לשמור על אחיה בתיבה; בת פרעה הרוחצת ביאור ומצילה את הילד בניגוד לגזרות אביה, המשך בציפורה המצילה את בעלה משה, ועד בנות צלפחד ותביעתן האמיצה לירושה ונחלה. נשות המדבר חיבבו את הארץ("ניתנהראשלארץישראל"), בניגוד לגברים שביקשו לחזור מצרימה. גם סירובן להשתתף במעשה העגל, לצד דרישתן להיות חלק מבנייתו של המשכן ושותפות מלאה במערך התרומות אליו, מעידים על חלקן המרכזי במשימת החינוך של העם לאהבת המצוות.
ומוסיף הרבי מלובביץ' בליקוטי שיחות (כרך כ"ו, עמ' 267):
"רואים במוחש שנשים אינן צריכות כזה זירוז על ענייני יהדות, כיון שאצלן מאירה באופן טבעי האמונה בה', עד שהדבר בא לידי ביטוי במעשה בפועל".
הפירוש בבמדבר רבה (כז, י) מסכם את הנעשה בתקופה זו במדבר, ומסביר מדוע הגברים מתו במדבר לאורך ארבעים שנות הנדודים ואילו נשות דור המדבר הן אלו שזכו להיכנס לארץ ישראל:
"אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים. וכן במרגלים שהוציאו דיבה... אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה',איש ולא אישה".
ארבעים שנה של נדודים במדבר לא היו רק עונש, אלא תהליך ארוך של תיקון. בעוד הגברים נתקעו בתודעת העבדות, במבט המבוהל הרואה בעצמו "חגב" מול ענקים, הנשים נשאו איתן תודעה אחרת, של בנייה, שייכות ואמונה בלתי מתפשרת ביכולת לשנות את המציאות. הן לא ראו את הקושי כסוף פסוק, אלא כאתגר שיש לעבור כדי להגיע אל הנחלה.
כשנקרא השבת על המשבר הגדול של המרגלים, נזכור שהתיקון שלו כבר נזרע שם, במדבר, על ידי נשים שלא ויתרו על הארץ. גם היום, מול אתגרים מורכבים ומשברים שנראים לפעמים גדולים מכפי מידותינו, החוסן הנשי, זה שאינו זקוק לזירוז, זה שפועל מתוך אמונה פנימית עמוקה, ממשיך להיות הכוח שמניע את העם קדימה.
אל מול קולות החולשה והרפיון של עשרת המרגלים, מהדהד קולן של נשות הדור ההוא, ושלנו היום, בקריאה ברורה, אמיצה ומלאת ביטחון: "עָלֹה נַעֲלֶה... כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ".
הכותבת היא ראש המכללה האקדמית אמונה לאמנויות ועיצוב בירושלים