כבר הפסוק הראשון משקף את מה שעלול לקרות בהמשך. קודם כל, סמיכות העניין לפרשת מרים שלקתה "על עסקי דיבה" שהיא "דִּבְּרָה בְאָחִיהָ, וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר", ולאחר מכן, צורת הבקשה המוזרה – שלח-לך, כאילו אמר הקב"ה "לְדַעְתְּךָ, אֲנִי אֵינִי מְצַוֶּה לְךָ, אִם תִּרְצֶה שְׁלַח" (רש"י בשם מדרש תנחומא), וכמו שעוד נראה בספר דברים, כשמשה מספר את זיכרונותיו מהאירוע ואומר שלא הקב"ה, אלא העם, הם שבקשו – דרשו - ממנו לשלוח את המשלחת.
גם המשך הפסוק קשה: מה זה בדיוק לתור? מה היתה מטרת המשלחת הזו? הלוא הארץ כבר מתוארת כאן כארץ שהקב"ה "נותן לבני ישראל"!
ה"כלי יקר" מקשר את ענין "שלח-לך" לכך שבפסוק הבא נאמר על הנשלחים שהם "כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה", ואומר ש"האנשים היו שונאים את הארץ, ואמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד) והנשים היו מחבבות הארץ, ואמרו "תנה לנו אחזה" (שם כז ד), ועל כן אמר הקב"ה, ׳לפי דעתי, שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ כי לא יספרו בגנותה, אבל לך, לדעתך, שאתה סבור שכשרים המה, ואתה סבור שהארץ חביבה עליהם, תשלח אנשים, וזהו "שלח לך" לדעתך - אנשים, אבל לדעתי, היה יותר טוב לשלוח נשים כאמור"...
חוסר בהירות מטרת המסע משתקף גם בפעלים השונים. כשמשה מספר את הסיפור בספר דברים (פרק א, כב, כד), האנשים מתוארים ככאלה ש"ירגלו אותה" ו"יחפרו לנו את הארץ" (בנוסח, אמא, למה את חופרת...?) ואילו הקב"ה בפרשה שלנו אומר "ויתורו את ארץ כנען".... מה בדיוק הם אמורים לעשות?
ה"כלי יקר" ממשיך ואומר ש"ויתורו" יש בו משורש המילה - יתרון, "כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות", ולהכיר בה שהיא ארץ "טובה ורחבה" (שמות ג, ח) וש"אוירא דמחכים" (בבא בתרא קנח: ).
אבל בני ישראל לא היו שם. אולי חששו מהדרישות שתעמיד בפניהם הארץ, מקום בו מן לא נופל מהשמים ומעיינות אינם מטיילים איתנו מחניה לחניה, מקום בו נצטרך גם לעבוד את האדמה וגם את הקב"ה, כדי שיהיה גשם, יבול, שלום. ולכן אמרו "ויחפרו - שיש במשמעתו לשון חרפה... והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה, לכך נאמר "וירגלו אותה", כי רגל לשון רכיל"...
פרשת שלח: הלב יוצר משאלות והעיניים מחפשות הוכחות להגשים אותן
וכך, בשעה שהקב"ה רצה להזכיר להם שהארץ היא "ראש לכל הארצות ("רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל"...) ע"י כמה מעלות טובות כפולות שיש לה ביתר שאת על כל שאר הארץ", הם אמרו עליה שהיא "ארץ אוכלת יושביה", והורידו אותה "ממדרגת הראש אל מדרגת הרגל ("וירגלו אותה" - שעשו אותה למדרס רגל)... ועל זה אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", כשהם רומזים שמצרים, מקום העבדות הנורא ממנו בקושי יצאנו, היא מעל ארץ ישראל, הארץ שהקב"ה נותן לנו.
הפועל "לתור" חוזר שוב בסוף הפרשה, עם קבלת מצוות ציצית. בפסקה שנאמרת כל בקר בתפילת שחרית כתוב: "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם"... (במדבר טו,לט). בעצם, הסדר היה צריך להיות, ׳אחרי עיניכם ואחרי לבבכם׳, אך התורה "הפכה" את הדברים, והקדימה לב לעיניים, כי, לפי הרב הירש: "ה"לבב" יוצר משאלות, וה"עיניים" מחפשות את הדברים שיש בהם כדי לספק את המשאלות האלו".
מה שמחזיר אותנו לתחילת הפרשה: "וּרְשָׁעִים הַלָּלוּ רָאוּ וְלֹא לָקְחוּ מוּסָר", כלומר, הם ראו! העיניים היו בסדר גמור! אך הלב, הלב לא היה מוכן, ולכן היה פתוח לקולות המחלישים מסביב...
מצוות ציצית מתחילה בכך שה׳ אומר למשה לדבר אל בני ישראל ולהגיד "להם", בגוף שלישי. לאחר שהפנימו את המצווה, נאמר "והיה לכם וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה׳" –בגוף שני, כבדיבור פנים אל פנים, ואילו בסוף פרשת ציצית, "אני ה׳ אלוקיכם", בגוף ראשון. הלוואי שנצליח גם אנחנו, לפתוח את הלב ולראות.
הכותבת היא מורת דרך, מלווה רוחנית ויותר מכל, תלמידה ומורה לתורה ותלמוד במסגרות שונות בארץ ובחו"ל .