הימים ימי מדבר. עם ישראל בראשית דרכו ממצרים - לירושלים, משה - המנהיג הגדול של ישראל שולח נבחרת של 12 מרגלים לבדוק "אֶת הָאָרֶץ מַה הִיא, וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה...וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִיא אִם רָעָה" (במדבר י"ג, י"ח-י"ט).
לאחר 40 ימים המשימה הושלמה. המרגלים חוזרים אל המחנה כשהם טעונים בפירות ענקיים ומשובחים מפירותיה של ארץ ישראל, פירות המלמדים על טוּב הארץ. המרגלים אמנם מציינים את היותה "זָבַת חָלָב וּדְבַש" (י"ג, כ"ז), אך מוסיפים את ה"אבל" שמוחק את כל מה שנאמר לפניו: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם...אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא" (י"ג, כ"ח-ל"ב). את הגודל של הפירות, את שפעה של הארץ, מסיטים המרגלים אל הצד השלילי - הערים בצורות וגדולות, ילידי ענק. העין הרעה הופכת את הדברים הטובים לרעים, ולכן המרגלים מוציאים דבת הארץ רעה: "וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ" (י"ג, ל"ב).
אך שני מרגלים, יהושע בן-נון וכָלֵב בן יפונה, עמדו בגבורה ובעז מול עמיתיהם, לא הסכימו להיות מובלים כעדר, אלא אחזו במושכות ההנהגה במטרה להוביל את העם בדרך הנכונה: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ...טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד...אֶרֶץ אֲשֶׁר הִיא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ...אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (י"ד, ו'-ט'). הם דיווחו את האמת לאמיתה ודבקו בה גם כאשר נשקפה סכנה לחייהם: "וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים" (י"ד, י').
מאיסתו של העם בארץ חמדה, וחוסר האמון ביכולתם לנצח גורם למחשבות למחות את העם ולשקם אותו מחדש מזרעו של משה רבנו. אך משה רבנו, הרועה הנאמן של העם, מתוך שאהבת ישראל פיעמה בתוכו בעוצמה רבה, פותח בתפילה אדירה במטרה לכפר על החטא הגדול ולהמתיק את עונשו של העם: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ" (י"ד, י"ט). ואכן תפילתו התקבלה ברצון: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (י"ד, כ').
יהושע וכלב לימדו אותנו שמנהיג ישראלי תמיד מוביל בראש ואינו מובל. מנהיג ישראלי אינו מסתכל על המציאות בעין רעה, אלא בעין טובה, היודעת את החזון והמטרה, יודע שפנינו מועדות אל הטוב. מנהיג ישראלי אינו כועס, אינו נוטר טינה, אלא אוהב את פקודיו, מאמין בהם וטובתם תמיד לנגד עיניו.