בשאלת בטחון והשתדלות מצינו הרבה מחכמינו שהתחבטו לפרש את צרוף מילים אלו כאשר האדם עומד מול החלטה כלשהיא בלא שהוא בחייו שאלה ראשונה שמציקה לו עד היכן, כמה הביטחון שלו בבורא עולם חזק וכנה, ועל כן עד כמה הוא צריך להשתדל להשיג את מבוקשו, מצד אחד אם ישתדל יותר מדי הרי יגיע בסופו של דבר לכפירה, ואם ימעט בהשתדלות מכפי ערכו יבוא לתהות על הראשונות ולכפור אח"כ. והמשקל בזה הוא דק מאד ותלוי בנקודת בחירת האדם וא"א להגיע לנקודת האמת לאמיתה אם לא מתוך יראת שמים טהורה המצלת מן נגיעות אישיות.
ע"מ להבין ספק זה צריכים אנו ללמוד היטב את עניין חטא המרגלים:
א'. "ותקרבון אלי כולכם" פרש"י, "בערבוביא - ילדים דוחפים את הזקנים". תיכף כאשר אדם עומד מול החלטה בענייני עוה"ז דבר ראשון צריך להבחין ולבדוק מה היא מחשבתו הראשונה, אם זה מכוח מהירות ובהילות ראוי שיפרוש מיד כי זה בא דווקא מצד הרע. אף שהטועה והבהול שוגג הוא, אך צריך האדם לדעת שגם על השוגג יבוא במשפט. וכבר אמר רבנו ירוחם מכל הרוצה לטעות... שהטעות מן הרצון באה ותבע משה רבנו על שלא דקדקו לעיין כ"כ כי אילו היו מדקדקים היו ניצולים מן החטא. ובנקודה דקה זו של התבוננות פנימית עמוקה ואמיתית מתחיל חטא המרגלים.
ב'. אומנם מרע"ה הבחין בדקות זו בתחילת החטא, ובאמת מבואר שהקב"ה לא נתן למרגלים לצאת מיד כאשר ביקשו, שהרי חטא מרים קדם להם, אולי ילמדו מן החטא. ומשה רבינו התפלל במיוחד על יהושע שלא יכשל, וא"כ גם משה הרגיש שמדובר פה בראשיתו של חטא.
ג'. עצם שגגת ישראל מבוארת בדברי הרמב"ן על פרשתנו: "ישראל אמרו כי דרך כל הבאים למלחמה שולחים אנשים לפרשת הדרכים וכו' וזו עצה הגונה בכל כובשי הארצות... חטאו באומרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' תמיד והיה להם ללכת אחר הענן... משה קיבל מהם למלאות תאוותם ויטב בעיני הדבר שסבלתי רעתם והורתי לעשותו". פירוש דבריו כי בנ"א שראו את ניסי ה' תמיד היו צריכים להשתמש בבטחון ולא בהשתדלות כלל, ואף שחשבו שעושים מצוה דכל שאפשר למעט מהנס טוב. א"כ אנו רואים שטעותם הייתה בעשיית מצוה ולא חס ושלום בעבירה א"כ ההבחנה בין בטחון להשתדלות דקה מאוד ע"כ ע"פ מדרגתם של ישראל לא מנע מהם משה משתדלות דקה זו.
ד'. וגם אח"כ כאשר שמעו לשון הרע מהמרגלים על הענקיים אמרו בבכיה משנאת ה' אותנו וכו'. הם כביכול ראו את יושבי הארץ כבאים לכפר על חטאי בני ישראל. במצרים בעובדם ע"ז, זה דרכו של יצר הרע שיורד לדקות כל כך עד שמראה לנו מחשבת תשובה ובאמת אינה אלא טענות של חוסר בטחון. וגם כאשר בכו חשבו שבכיה זו בכיה של תשובה אך לא כך חישב היצר בכיה זו גרמה בסופו של דבר לבכיה של דורות.
בשאלת בטחון והשתדלות
היכן עובר הגבול בין ביטחון בהקב"ה להשתדלות הכרחית המוטלת על האדם?
