כל אחד כמעט יודע על פה את תחילת הפרשה, "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.." וכן את ההמשך "ושפטו את העם משפט צדק", אך מה אנו באמת מבינים מהמילים הללו? אל מי הן מופנות? האם יש לאדם הפשוט, גם לזה שלא אחראי על השופטים, ללמוד מהציווי?
"לא כמנהג דורינו שכל מי אשר ספק בידו למנות דיינים בורר לו קרובו או מיודעו... ונמשך מזה שגם כל העם אפילו רחוקים לא ישפטו בצדק". במילים נוקבות אלו, מסביר בעל ה"כלי יקר" את הטעות המהותית במינוי דיינים, וקושר אותה באופן מפתיע לפסוק הראשון בפרשת השבוע.
הפסוק אומר: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". לכאורה, הפסוק הזה פשוט: אנחנו מצווים למנות שופטים ושוטרים שישפטו את העם. אבל התבוננות מעמיקה יותר מגלה דבר קצת תמוה.
הציווי בתחילה מופנה בלשון יחיד: "תִּתֶּן לְךָ", כאילו הוא מדבר ישירות אל מנהיגי העם. אם כך, מדוע בהמשך כתוב "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" ולא "ושפטו אותך"? בנוסף, המילה "וְשָׁפְטוּ" מנוסחת כאילו היא מתארת פעולה שכבר קיימת, ולא כציווי עתידי, בניגוד למה שהיה מצופה ("וישפטו").
מה מסתתר מאחורי הניסוח הזה? הכלי יקר מגלה כאן כלל יסודי על המדינה ועל אופן ניהולה.
כש"שופט בכיס" מחלחל לכל החברה
נדמיין מצב שבו הממונים על בחירת השופטים בוחרים אותם על בסיס קשרים אישיים. "עסקאות" נרקמות מאחורי הקלעים: דיין זה ימונה כדין- ודברים, בתמורה לשתיקה של מישהו אחר. במציאות כזו, "אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ" - הממנים מניחים שהם "מבוטחים", שיהיה להם "שופט בכיס" שיוציא אותם מצרות כשיצטרכו. הדוגמאות לכך רבות, החל מפרשות ציבוריות בהן עלה חשד למינויים פוליטיים, ועד לוויכוחים הציבוריים החוזרים ונשנים על הרכבי ועדות המינויים. כשכללי המשחק לא ברורים, והשקיפות נפגעת, האמון הציבורי בצדק נפגע יחד איתה. לעומתם, האזרח הפשוט שיגיע לבית הדין ימצא שופט ש"מכיר במשפט", רודף בצע ומכור.
אבל זה לא נגמר כאן. הרי מה שנעשה בראש, מחלחל לכל הגוף. כשהציבור רואה שראשי השלטון עסוקים בלבטח את עצמם וכי כל המינויים הם סביב "מה יעשה לי טוב", ולא סביב "כיצד להוציא אמת לאור", גם הציבור יחתור לאותה מטרה: לשחד את השופט ולחפש את האדם הנכון ביותר שישרת את האינטרסים שלו. השחיתות הופכת מבעיה של בודדים למציאות חברתית, שבה גם האזרח הפשוט מאמץ את הלך הרוח של "יד רוחצת יד".
שופט שישפוט גם אותך
לכן, אומר הכלי יקר, הפסוק "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ " איננו ציווי כללי לעם ישראל למנות שופטים. הפנייה כאן היא אל האדם האחראי ישירות על המינוי. המסר הוא: כשאתה ממנה שופט, דְאַג, על אף הקושי, שיהיה זה אדם שיוכל לשפוט גם אותך - שופטים ושוטרים תתן "לְךָ - " גם לעצמך.
אם המצב יהיה כזה, מודיעה התורה על התוצאה הישירה והפשוטה: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". ה"ושפטו" מופיע כאן כהכרזה, לא כציווי. מדוע? כי אם אין פחד וחשש בקרב השופטים מפני "מה יגידו ראשי השלטון", כי הכל נקי בראש - ברור הדבר שגם השופטים לא יפחדו ולא יכירו פנים במשפט בקרב העם. הם יעשו את הדבר שלשמו נבחרו: לעשות "מִשְׁפַּט צֶדֶק".
ניתן ללמוד מכאן לקח גדול וחשוב לכל אחד מאיתנו, גם נוכח העובדה שהתחלנו כעת את חודש אלול. כשאני מבקש לגדול ולהיות אמיתי, אני לא צריך לבחור דווקא בדרך הקלה והברורה מאליה, בדרך שכבר ב'כיס' שלי, שלא דורשת ממני יציאה מאיזור הנוחות. עלי לבחור בשביל שיוביל אותי אל המקום הנכון, גם אם הוא קשה. זו משימה גדולה, אבל הכרחית, כדי להפוך לאדם טוב ומשופר יותר.
מקובל בדרך החסידות להגיד שלאדם יש שערים/חללים בראשו, ובהם יכול לקיים מצוות או לעבור עבירות, ושם מצופה ממנו לשים שערים, לדאוג להשתמש בהם על הצד הטוב יותר. שם צריך האדם גם להימנע מלקחת שוחד, מעצמו, שלא להקל עם עצמו, לוותר ו'לבא לקראת' הסיפוקים אותם הוא מעוניין לממש, כי אם להיות ישר במשפט עם עצמו.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר.