ממש בסופה של פרשת "שופטים", אנחנו מוצאים תיאור מקרה מורכב: אם מישהו מוצא "חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙" ואנחנו לא יודעים מי הרג אותו או מה בדיוק קרה - זקני ושופטי האזור צריכים למדוד את המרחק מהגופה אל העיר הקרובה ביותר, ואז, זקני אותה עיר צריכים לכפר על הדם שנשפך באמצעות טקס שכולל לקיחת עגלה (עֶגְלַת עֲרוּפָה) ושבירת מפרקתה ליד נחל איתן, רחיצת ידיים בדם ובמים, וכך "לעשות את הישר בעיני ה'". קשה שלא לקרוא את זה ולחשוב - מה?
למזלנו, פרשנים וחכמים גדולים במשך הדורות גם הם הופתעו מהסיפור הזה והשאירו לנו את מחשבותיהם. אברבנאל (1437-1508) שאל את אותה שאלה - איך ייתכן שדם של עגלה מכפר על הרג אדם? ועוד: אם "לא יודעים מי עשה את זה", למה מישהו בכלל צריך לעשות משהו?
נניח שאנחנו בטיול ערב בשכונה, ובמקום להיתקל בחזיר בר למשל, אני, חס ושלום, נתקלת בגופה באמצע שום מקום. מה הייתי עושה? כנראה קודם כל צורחת. אולי נבהלת ושותקת. אולי מחפשת עזרה, אבל אין אף אחד מסביב. אפשר לשמוע את הקול בראש שאומר: "עזבי, הוא כבר מת ואי אפשר לעזור לו, ואת רק תסתבכי! קחי כמה צעדים אחורנית ותעשי כאילו לא ראית כלום... שמישהו אחר ימצא אותו ויטפל בזה".
אבל נניח שאחרי כמה דקות בכל זאת התעשתתי, חזרתי לעיר הקרובה וסיפרתי למישהו. ונניח שהוא אפילו מאמין לי, שגם זה לא מובן מאליו, ונניח שהשתקנו את הקול בראש המשותף שלנו שאמר, "באמת נורא ואיום, אבל מה זה שייך לנו, אנחנו במלחמה, וזה קורה".
התורה אומרת שנצטרך להביא את "זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל" (דברים כא,ב). אנחנו לא יכולים לקרוא סתם לכל אחד שמחפש סצנה, קהל סקרנים, עיתונאים מקומיים, אולי מישהו שעוד רוצה לשדוד את המת המסכן. אנחנו צריכים לקרוא לקבוצת אנשים מכובדים, כאלה שנבחרו בזכות אמון הקהילה בהם, ואלה צריכים לצאת ולמדוד את המרחק לערים הקרובות. אין לנו גוגל-ארת' ואי אפשר לעשות את זה בהערכה גסה מהבית. צריך ללכת, לראות את האיש, לבדוק את המרחק בדיוק עד לערים הקרובות.
איזו תהלוכה מוזרה זו ודאי הייתה! כולם רואים, כולם מתחילים לשאול שאלות. הקהילה כולה מתערבת: הי, שמעתם? ראיתם? מי זה? אתם מכירים אותו? מה קרה כאן? יכול להיות שהוא ביקש עזרה ולא ראינו? אולי נזקק לאוכל, מקום לישון, מישהו לדבר איתו?
מתחילה חקירה. אם לא גילינו מה קרה ומי היכה אותו, עוברים לשלב הבא. נצטרך להביא עגלה לנחל הקרוב. יש לכם במקרה עגלה? "עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל" (שם, ג)? יש לכם עגלה כזאת? איזה יופי. ואתם מוכנים לוותר עליה ולהרוג אותה למען הטקס הזה?
אני חוששת שאם לי היתה עגלה מיוחדת כזו, הייתי עושה כל שביכולתי להימנע מזה.
אולי זה מתבטא בפסוק שאומרים הזקנים בסוף הטקס:
"יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה..." (שם,ז) שואלת הגמרא (סוטה לח:ב): וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵם? אֶלָּא, לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, לֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָיה.
כלומר, למה צריכים זקני העיר להגיד את זה? זה לא מובן מאליו? מישהו באמת חושב שהם, זקני ושופטי העיר, הרגו את האיש? לא. אלא שהם מצהירים בפומבי שהם עשו כל שביכולתם למנוע הרג כזה, לא רק עבורו אלא שהם תמיד נוהגים באחריות, בחמלה, בחסד, ושהם גם מלמדים את הקהילה שלהם לנהוג כך. האם הם באמת יכולים לומר זאת?
האם אנחנו? אני רוצה לחשוב שעגלה ערופה כמעט ולא קרתה, כי התנאים לכך כל כך רבים ומורכבים, אבל אולי זה משני לסיפור.
כל פרשת שופטים עוסקת ביצירת סדר וצדק חברתי. אנחנו מנסים לדייק ולגעת בכל מצב אפשרי, ועדיין, גם אם יהיו אינסוף חוקים ואינסוף "שופטים ושוטרים" - זה לעולם לא יספיק.
בסוף הכול תלוי בכל אחד מאיתנו.
אולי התורה מנסה להגיד לנו שלפני הרצח המסתורי הבא, לפני שצריך לחפש עגלה מיוחדת, צריך שנדאג לאנשים סביבנו, לזרים ולמכרים, ליקרים ולפחות מוכרים, שנבנה קהילה שלא נגיע בה למצב שאי אפשר לתקן מצב שלא היינו צריכים להיות בו מלכתחילה.
הכותבת היא מורת דרך בשבילי התורה והתלמוד וארץ ישראל, מלווה רוחנית וכותבת.