פרשת שופטים עומדת במפתנו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות אשר הוגדר במסורת ישראל כתקופה בה כל יהודי מתכונן לימים הנוראים. במרכז תוכנו של ראש השנה עומד עניין המשפט, בו האדם מתייצב לדין לפני מלכו של עולם, תוך כדי קבלת עול מלכות שמיים והמלכתו יתברך על המציאות כולה. והנה לגמרי לא במקרה מעוררת פרשה זו ברמז את עובדת היות האדם נתון תחת השבט והמשפט בשני העניינים גם יחד, המוסד השיפוטי והמלכות, אשר בעניינם מורה משה לעם בטרם כניסתם אל הארץ. העניין הראשון הוא ציווי לייסד רשות שיפוטית ורשות אוכפת, והשני - ההתייחסות אל מוסד המלוכה, במידה ויהיה צורך או רצון להקימו.
פרשת שופטים כאמור עוסקת בקולקטיב הישראלי באשר עליו להקים מוסדות חברתיים היכולים להסדיר את החברה במסגרת קיום התורה "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם, מִשְׁפַּט-צֶדֶק". הרשות השופטת על-פי הוראת התורה כפופה למחוקק שאינו אלא התורה עצמה, נמצא שהשיפוט בישראל סמכותו בתורה והשופט הוא גם המחוקק באשר הוא דן על-פי פרשנותו את התורה כפי הבנתו אותה. ואכן בית-דין בישראל גם מחוקק את החוקים על פי התורה וגם פוסק בכל העניינים העומדים למשפט על-פי אותה חקיקה עצמה. על-מנת שהרשות השופטת תוכל לכוון את המציאות החברתית, עליה מוטל לטפל בפורעי החוק באמצעות מערכת שיטור אשר מתפקידה לאכוף את החוק שאינו אלא חוק התורה, ועל כך מביאים דעת זקנים מבעלי התוספות את הפסוק "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא (שמואל-ב, ח/טו' טז') מה עניין זה לזה? אלא, דוד עושה את הדין ויואב מכריח לקיים גזרת הדין" הא בהא תליא, הרשות השיפוטית אינה יכולה להתקיים על השיפוט ללא השיטור הסומך אותה.
בה במידה והתורה מורה לכתחילה על-פי משה להקים את המוסדות המשפטיים, באותה מידה היא מורה בדיעבד על הקמת המוסד המדיני של המלוכה "כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:" (דברים יז' יד'-טו'). בה במידה והתורה מגדירה את סמכות המוסדות השיפוטיים, ומעניקה בידיהם את הסמכות הלגיטימית לשימוש בכוח, באותה מידה היא אינה מגדירה את סמכות המלך ומנסה לעקר את יכולתו לכוף את כוחו על נתיניו ע"י מגבלות המבוססות על אורח חייו והנהגתו "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול--לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"(דברים יז' כ') היחס של המלך אל מלכותו היא כיחס של אח אל אחיו, הוא אינו בעל סמכות אלא הוא כפוף באותה מידה כאחיו לסמכות העליונה היא המצווה. ובאופן שאינו מפתיע מזכירה התורה בפסוק זה את המילים "ימין ושמאל" המפנה אותנו ישירות אל הפסוק "עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ--תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ--יָמִין וּשְׂמֹאל" (דברים יז' יא') נמצא שהממלכה המדינית כפופה למערכת השיפוטית שתפקידה לכוון את החברה לקיים חיים על פי המצווה וחוקי התורה. באופן דיאלקטי הרצון למלכות ככול הגויים הופכת על פי התורה ליישום מלכות שמיים על הארץ.
הרעיון המרכזי של פרשתינו אפוא, הוא העמדת העיקרון של "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". הסמכות הישירה של התורה על העם, תוך עיקור אוטוריטות זרות והמרתן במלכות ה' המיושמת במציאות ע"י הרשות השיפוטית. רעיון "החפות מסמכות" אשר מקורה במציאות הטבעית או החברתית, זהה עם עקרון החירות שביסודה של תורה "אל תקרא חרות אלא חירות" ושקולה לחפות מעבודה זרה שאינה אלא סמכות שמקורה במציאות הטבעית או החברתית. רעיונות נפלאים אלו עומדים בציר הימים הנוראים אשר לפנינו שאינם אלא המלכת ה' על המציאות כולה, תוך בחינה מחודשת של כל פרט הודות עמידתו בדרכי התורה והמצווה.