פתיחת הפרשה היא הציווי להקים מערכת משפט ואכיפה, "שופטים ושוטרים", על מנת לשפוט את העם משפט צדק, ובכך לנהל חברה תקינה ובריאה. וכך היא לשונו של רש"י: "שופטים - דיינים הפוסקים את הדין, ושוטרים - הרודים את העם אחר מצוותם במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".
נראה לי להוסיף ולומר כי הרעיון המובע בריש הפרשה: "שופטים ושוטרים", הוא הכרעה במחלוקת הפילוסופית העקרונית - מה עדיף יותר: (בלטינית) vita activa, היינו חיי מעשה, אוvita contemplativa, היינו חיי התבוננות ולימוד.
היה זה אריסטו שהעלה את השאלה, ואת דרך הכרעתו פירט באריכות בספר המידות שלו (אתיקה ניקומאכית). הוא מתלבט רבות, תוך שהוא מעלה מספר אפשרויות לחיי האדם ושאיפותיו: יש העוסקים במרדף אחר הכסף; אחרים במרדף אחר הכבוד; יש שממלאים את חייהם במרדף אחר הנאות חושיות כמו אוכל או מין (הדוניסטים); אך יש דרך רביעית, וזוהי בסופו של דבר הכרעתו של אריסטו לאחר התלבטות ארוכה, שעל מנת להגיע אל האושר, שהוא הטוב העליון והם החיים המוסריים, על האדם לבכר את חיי ההתבוננות, העיון והחשיבה - vita contemplativa (אתיקה, פ"י ז-ח). באחת: הטוב העליון = האושר = ייחודו של האדם = התבוננות ומחשבה.
רבים, ובראשם הרמב"ם, הלכו אחר אריסטו וביכרו את הכרעתו זו. הם העדיפו את האינטלקט על פני המעש, ואף זיהו את "צלם אלוקים" עם השכל האנושי:
"כאשר ידענו שתכלית כל אלה היא מציאות האדם, חובה שנחקור גם מדוע נמצא האדם ומה תכליתו.. ומצאו שתכליתו פעולה אחת בלבד... והיא השגת המושכלות וידיעת האמתיות על בוריים... לפי שהיה אדם בכוח ונעשה אדם בפועל, שהאדם לפני שילמד אינו אלא כבהמה, כי לא נבדל האדם משאר בעלי החיים אלא בהגיון... רצוני [כוונתי] במלת הגיון [היא] השגת המושכלות, וגדול שבמושכלות השגת אחדות הבורא יתעלה וישתבח וכל הקשור בכך מן המדעים האלקיים, לפי ששאר המדעים אינם אלא כדי שיוכשר בהם עד אשר יגיע אל מדעי האלוקות [הפילוסופיה או התיאולוגיה]...
הנה נתברר מכל ההקדמות האלה שהתכלית בעולמינו זה וכל אשר בו הוא איש מלומד בעל מדות טובות... ודי לך דברי גדול הפילוסופים "מטרת ה בנו שנהיה נבונים וצדיקים"...
ושכל הנבראים תחת גלגל הירח האדם הוא הנכבד שבהם, ושתכלית המין האנושי הוא השגת המושכלות" (הקדמת הרמב"ם למשנה).
פתרון שונה נתן הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי לפני אלפיים שנה. הוא לא מעדיף דרך אחת על פני השנייה אלא טען לסדר זמנים בחיי האדם, היינו: ראשית יש לעסוק בחיי מעשה (activa) ואחר כך בחיי התבוננות ועיון (contemplativa):
"התאמנו אפוא והידרשו תחילה להוויות העולם, בין של פרט ובין של ציבור... ואז זכותכם תעמוד לכם כשתקומו להגר אל חיים אחרים נעלים מאלה! כי טוב להיבחן בחיי המעשה בטרם תיגשו, כביכול... אל חיי ההתבוננות... שכל הטוען לזכויות אלוהיות, ימלא תפקידיו של אדם תחילה... הסכינו אפוא, קודם למעלות האנושיות, עד שלא תבואו בסוד המעלות האלוהיות" (על הבריחה המציאה, עמ 38-35).
אך נראה לענ"ד לומר, כי מדברי הפסוק "שופטים ושוטרים" עולה, שצריך את שתי הדרכים, גם שופטים-התבוננות וגם שוטרים-מעשה, בו-זמנית. הגמרא מתארת בפנינו את הרגל לשונם ותפיסת עולמם של חכמי יבנה:
"מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה: אני בריה וחברי בריה, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו, כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, ושמא תאמר: אני מרבה והוא ממעיט?! שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים" (ברכות י"ז ע"א).
על פי חכמי יבנה (ונזכור כולנו שאחרי החורבן הבחירה היא ב"יבנה וחכמיה"), ישנה הכרה בחיי המעשה כמו גם בחיי ההתבוננות, בו-זמנית. זהו השילוב למתכון חיים מאושרים, בריאים וראויים, על פי התורה, הן לפרט והן לכלל.
לפי דברנו יוצא כי אין גדול או עדיף, vita activa או vita contemplativa, שניהם גדולים וחשובים. אם אחד עושה את המוטל עליו בכל כוחו ומאודו, הרי שהוא גדול, בין אם זה במעשה ובין אם זה בהתבוננות, בין בתורה ובין בעבודה.
הן האקטיבה והן הקונטמפלטיבה נצרכים לאומה - "שופטים ושוטרים תתן לך...".
הכותב הוא רב בית הכנסת לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות