על מום מחלה ובריאות

בפרשת שופטים מופיע ציווי, המגדיר את הקרבן הראוי:

לֹא-תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--כֹּל, דָּבָר רָע: כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ, הוּא.

האיסור הזה מופיע כבר בספר ויקרא (פרק כ"ב), שם מפורטים מומים שונים הפוסלים את הקרבן. עושה רושם שספר דברים מביא את העיקרון הכללי של מערכת החוקים שנחקקה בספר ויקרא. בספר ויקרא ישנה עוד מערכת חוקים, הפוסלת את הכהן בעל המום מלעבוד במקדש ולהקריב קרבנות:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.

מה סיבת האיסור?

רש"י כותב בעקבות התלמוד - '...כמו "הקריבהו נא לפחתך".' הכוונה היא לפסוקים בספר מלאכי:

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ: מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ בֶּאֱמָרְכֶם שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא: וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ אָמַר ה' צְבָאוֹת: (פרק א')

על פי פסוקים אלה, הבאת קורבן בעל מום מורה על התרשלות וזלזול בעבודת אלוהים. הקול הזה מופיע לא אחת בדברי הנביאים, המוכיחים את העם על החצנה והתרשלות ביחס למקדש ולעבודתו. האם זהו הנימוק למערכות המשפטיות שבספר ויקרא ובספר דברים? לי נראה שלא. הנביא מלאכי המתנבא בתקופת עזרא ונחמיה, מתמודד עם בעיית קריסת עבודת המקדש וניוונה. אבל ספר ויקרא מתאר עבודה חיה ורעננה, ולא נראה שבעלי המומים אליהם הוא מתייחס הם תולדה של הזנחת העם את המקדש. נראה יותר כי כאן הדילמה היא שאלת המום כשהיא לעצמה. האם מום הוא פגם? או שמא מום איננו חיסרון, והמגמה צריכה להיות השוואת ההזדמנויות לבעלי מומים ולאלה שזכו לכך שמום אין בם.

הדבר מזכיר את הסוגיה העכשווית של זכויות הנכים, עימה מתמודדות החברה האנושית כולה ובכללה החברה הישראלית. בסוגיה זו, הנטייה היום היא לשלול את אפליית הנכים, גם בעולם המעשה וגם בשפה. מבחינת השפה, הניסיון היום הוא להמיר 'בעלי מומים' ב'בעלי מוגבלויות', ובכך למחוק מן המילון את המושג 'מום'. יתרה מזו, גם המילה 'מחלה' מוצאת אל מחוץ לתחום, במקום 'קופת חולים' אומרים היום - 'שירותי בריאות'.

בעין שכזאת, הפרשה שלנו ופרשת אמור שבספר ויקרא, מעוררות התנגדות חריפה: מדוע לא מאפשרת התורה לכהן בעל מום להקריב קורבנות?! מדוע קרבנות בעלי מומים נפסלים? הלא נראה שנקודת מבט שכזאת, מובילה בסופו של דבר גם להדרת בעלי מומים בחיי היום יום, ובוודאי לא תוליך להשוואת זכויותיהם לזכויות הבריאים והשלמים. דילמה זו מזכירה לנו סוגיה תלמודית:

תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך? אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי! - אמר לו: איני מוחל לך עד שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם קורין רבי רבי? - אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי - אל ירבו כמותו בישראל. - אמרו לו: מפני מה? - אמר להם: כך וכך עשה לי. - אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות. (תענית כ.)

מספר הסיפור הזה לא מסתיר את אהדתו לאיש המכוער, ואת ביקרתו על רבי אליעזר ברבי שמעון אותו הוא מגדיר כ'חוטא' ורואה את דבריו כתולדה של 'דעת גסה'. אך כדרכם של יהודי בית המדרש, חובה עלינו לפתוח פה לשני בעלי המחלוקת. האם יש מקום לאמירה של רבי אליעזר, או שהיא כולה חטא וגסות הדעת?

כדי להשיב על השאלה הזו, בואו ונבדוק מה המשמעות של שלילת האפשרות לראות את האיש כמכוער ולומר זאת. אם אנחנו שוללים את האפשרות, משמע שאנחנו מבטלים את מושג הכיעור. אם אנחנו מבטלים את מושג הכיעור, אנחנו מבטלים גם את מושג היופי, שכן אין משמעות ל'יופי' אם אין 'כיעור'. באותה מידה, אם אנחנו מבטלים את מושג ה'מום', אין משמעות למושג ה'שלימות'. למשל, הדוד של שיר השירים לא יכול בעולם שכזה לקרוא על רעייתו:

כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

הפסוק חותם תיאור מפורט של יופייה של הרעיה, ואם נבטל את מושג המום ומושג השלמות והיופי, התיאור כולו יעלם מהשפה. התבוננו על התיאור וחישבו האם הייתם מוותרים עליו?

הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים. שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים. עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ.

נחזור לרבי אליעזר ברבי שמעון. שימו לב כי בסיפור אומר האיש המכוער שלום לרבי שמעון, רבי שמעון לא משיב, ומיד מופיעה תשובתו:

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?

מה פשר הסתירה הזאת? נראה לי שרבי אלעזר היה שקוע במחשבותיו על התורה, ולכן לא ענה לאיש. האיש נפגע ופרש את שתיקתו של רבי אלעזר כהתנשאות על כיעורו. המשפט השני איננו הדברים שאמר רבי אלעזר, אלא הפרשנות שנתן האיש לשתיקתו. אם כך הם הדברים, בואו וניתן משמעות אחרת לשתיקה, אפשר לספר כך את הסיפור:

מעשה שבא רבי אלעזר ברבי שמעון ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו גואה בו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: התורה היא כרעיה היפה, ואתה כל כך מכוער!

גם כאן יש מקום לתחושת הכאב והעלבון של האיש, אבל כאן תודעתו של רבי אלעזר אחרת. הוא לא מתנשא על המכוער, אלא שרוי ביופי הארוטי המופשט של התורה הרעיה (דימוי המופיע לרוב בדברי חכמים). לעומת היופי הזה בולט כיעורו של האיש. נכון, לא כל דבר שמרגישים מותר לומר, ועל כך בא הקול השני ואומר לרבי אלעזר: השב לו שלום! אבל עכשיו מובן מה עבר בתודעתו של רבי אלעזר. זו אינה נפילה ולא חטא, זו הבלטה של מושגי היופי והכיעור.

נחזור לפרשה שלנו. יש מקום למושג השלמות שלעומתו בולט מושג המום. זה הקול שמשמיעה התורה: גוף שלם ויפה קיים, וממילא הוא שייך לשדה של המקדש, היכל היופי עליו (על בית שני) אמרו חכמים "מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו" (בבא בתרא ד' ע"א). התורה אומרת בקול צלול: בעל מום פסול לעבודה בבית המקדש. יש בכך כאב, כאב של הנכה. גם לקולו יש מקום בבית המדרש, קולו של האיש המכוער. המתח בין שני הקולות אין לו פתרון. אפשר לפסוק הלכה - כך למשל פסק רבי יאיר בכרך במאה השבע עשרה, בדבר אפשרות של עיוור להיות בעל תפילה: 'ומימי לא עלה על לבי דפסול, משום דתפלה במקום קרבן, וכהן העובד צריך שיהיה בלי מום, כמו שעלה על דעתך. לא מחשבותיך מחשבתי, דברור דאין לדמותו לכהן...'. גם הפסיקה לא מפסיקה את המחלוקת התיאורטית, הבית מדרשית. יופי וכיעור, שלמות ונכות ימשיכו להטריד את דעתנו את רגשותינו ואת מצפוננו - האם להתעלם מהם או לתת להם מקום ונוכחות.

ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים