פרשת שופטים עוסקת באתגרים הרבים שאיתם יתמודדו בני ישראל בכניסתם לארץ. הם יצטרכו ליישב אותה, ולהקים מערכת משפטית, מערכת לאכיפת החוק (שופטים ושוטרים), מנהיגות רוחנית (כהנים ולוויים), ובהמשך אולי גם למנות מלך. התורה מתארת סוגי עבירות שונות, אזרחיות ורוחניות, שיעסיקו את אותן מערכות. אחד מהאתגרים המרכזיים העומדים בפני העם הוא כיבוש הארץ, לכן התורה מתייחסת גם לגיוס חיילים (ומי פטור מלהשתתף במלחמה), ניהול המלחמה והיחס לאויב.
לקראת סוף הפרשה, ובפרשה הבאה (כי תצא), אנחנו מוצאים עוד כמה מצוות הקשורות למלחמה. בסוף פרק כ' כתוב "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" (דברים כ, יט) - התורה אוסרת לכרות עצי פרי תוך כדי מלחמה. בתחילת הפרשה הבאה, מופיעה גם מצוות "אשת יפת תואר" (שם כא, י-יד), המסדירה את תופעת לקיחת נשות האויב.
התורה מודעת לסכנה הרוחנית הכרוכה ביציאה למלחמה, אף אם היא נחוצה ומוצדקת. החייל יכול לשכוח את העולם המחוץ לשדה הקרב, ואת ערכיו המוסריים והתורניים. הוא יכול לאבד את הרגישות לחשיבותה של האדמה, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (שם כ, יט). והוא גם יכול לשכוח שהשימוש בכח מיועד ללחימה באויב, ולא לסיפוק צרכיו המיניים.
בין הפרשיות האלו מופיעה עוד פרשה - פרשת עגלה ערופה. התורה מספרת על מקרה בו נמצא אדם מת בין שתי ערים, ועל השתתפותם של זקני העיר בטקס שבו הם מצהירים ואומרים "יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'" (דברים כ, ז-ט).
המפרשים התלבטו בשאלת מטרת הטקס, אולם יש לתמוה גם על מיקומה בפרשה באמצע דיני מלחמה, בין איסור בל תשחית למצות אשת יפת תואר?
אלא התורה מביעה חשש נוסף, שהשתתפות במלחמה יכולה להפחית את ערכם של החיים בעיני החייל, ובעיני הציבור, ולפעמים אף להביא לידי הערצת הכוחניות והאלימות. פרשת עגלה ערופה, שמראה את חשיבותה של אדם אחד, אנונימי, שאולי בא מרחוק ואולי אפילו אינו יהודי, באה כדי להדגיש את הערך של כל אדם בפרט והחיים בכלל ולהזהיר מהשפעתה השלילית האפשרית של המלחמה על נשמת העם (ראה דבריו של הרב יחיאל מיכל טיקצינסקי ז"ל, בהקדמתו לספרו המפורסם "גשר החיים", וכך גם ראיתי בשם מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל).
בפרשה הבאה, התורה אף מעלה את הרף ודורשת "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (שם כג, טו). הצורך לכבוש ולהלחם הוא צודק ומוצדק, והוא אינו סותר את ייעודה העיקרית של עם ישראל - להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ (שמות יט, ו), עם השואף והמתנהג במוסריות ובקדושה.
הכותב הוא ר”מ במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון