(ב) כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ: (ג) וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחוּ לָהֶם וְלַשֶּׁמֶשׁ אוֹ לַיָּרֵחַ אוֹ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי: (ד) וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְתָּ וְדָרַשְׁתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל: (ה) וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ:
(פרק יז)
המלה "וְשָׁמָעְת" שבביטוי "וְהֻגַּד לְךָ וְשָׁמָעְת" נראית מיותרת לחלוטין "כי מי לא ידע שאם יוגד לו שישמע מהמגיד לו" (לשון האלשיך הקדוש).
אלא, אומר האלשיך הקדוש, שדווקא בגלל שהסיפור על האיש או האשה שעבדו אלהים אחרים הוגד "לְךָ", דהיינו לבית הדין, רשאי אתה לשמוע אותו, אולם אילו היה סיפור זה מסופר לאדם פרטי לא היה רשאי לשומעו; ובלשונו:
כי הנה עם הבית דין ידבר הכתוב, ועל כן יאמר אם היה מגיד המגיד לזולתך היה ראוי בל ישמע ממנו אולי לשון הרע הוא ומוציא דבה הוא זה, אך בהיות שוהוגד לך אתה הבית דין ראוי הוא שתשמע ותדרוש וזהו ושמעת ודרשת וכו. כי המגיד לבית דין לא בכונת הוציא דבה עד האלהים יבא דברו, על כן ראוי יחוש וישמע וידרוש.
אסור לאדם פרטי לשמוע סיפור כעין זה על אדם אחר "אולי לשון הרע הוא ומוציא דבה הוא זה". אך העובדה שהסיפור נאמר לבית הדין מסיר חשש זה - "כי המגיד לבית דין לא בכונת הוציא דבה עד האלהים יבא דברו"; מי שרוצה להוציא דבה אינו מגיע לבית הדין אלא מספר לאנשים בשוק סתם. עובדה זו, ורק היא, מצדיקה התייחסות רצינית לסיפור, שמיעתו ודרישתו היטב על ידי בית הדין - "על כן ראוי יחוש וישמע וידרוש".