בפרשת השבוע שלנו, מצויה הוראה מיוחדת לבעלי משרות בכירות הידועה במסורת היהודית כפרשת עגלה ערופה. הפסוקים (דברים, פרק כא) מתארים טקס התנקות וכפרה של עיר שלמה ומנהיגיה בעקבות מציאת גופה בקרבת העיר שזהותה וזהות רוצחה לא ידועים. כלומר כשהמשטרה מרימה ידיים בקביעת סיבת מותו של האיש, מצווים ראשי העיר הקרובה ביותר למקום בו נמצאה הגופה לערוך טקס מעורר השתאות שתפקידו למנוע התעלמות מהמעשה. החוק המקראי מניח כי לא ייתכן שחברה מתוקנת תתייצב מול מותו של מי מאזרחיה ולא תיתן על כך דין וחשבון מלא. לפיכך, אם לא התבררו פרטי הרצח ואין אפשרות לערוך משפט, הרי שיש לערוך טקס חליפי העוסק בשאלת האחריות לדם שנשפך. וכך, לאחר שנציגי העיר מודדים וקובעים מי היא העיר הקרובה ביותר לחלל (אירוע שיצר בודאי רעש תקשורתי כשלעצמו …), מורידים ראשי העיר הקרובה עגלה לנחל ועורפים אותה וכשדמה של העֶגלה המועלית כקורבן ניתז מצווארה, הוא מסמל באופן מוחשי ומזעזע את דם הנרצח. לאחר מכן רוחצים הזקנים מאותה העיר את ידיהם מעל העגלה ומצהירים נוכח הכוהנים המייצגים את דבר האל כי "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא ראו".
המשנה במסכת סוטה שואלת מדוע דווקא זקני העיר (ראש העיר והמועצה העירונית) צריכים לקחת אחריות על רצח זה, שהרי לא סביר כי הם החשודים ברצח? התשובה של המשנה מדהימה בנועזותה החברתית, ראשי העיר נשבעים "שלא בא לידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לויה)". למי הם מתכוונים לרוצח או לנרצח? התלמוד הירושלמי מציע את שתי האופציות: לפי הפירוש הראשון, נציגי העיר מבקשים לציין כי לא חטאו ביחס לרוצח: "שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו ועמעמנו על דינו" - כלומר, הם נשבעים שלא גרמו לכך שאדם מסוכן מסתובב חופשי בעיר, ומתוך רחמנות או חוסר סמכותיות שלהם משלמת החברה כולה ברצח הנוכחי. חברה בה נפטרים גנבים בעונש "קל", בה נהגים פזיזים, הגורמים לתאונות דרכים הרות אסון, יוצאים בקנס כספי ושתיים שלוש שנים על תנאי, בה בעל המכה את אשתו ומסכן את חייה, יוצא ידי חובה ב"צו הרחקה" למספר חודשים - היא חברה שראשיה לא יוכלו להגיד כשימצא חלל באדמה או בעיבורה של עיר "ידינו לא שפכו את הדם הזה".
לפי הפירוש השני, נציגי העיר מגלים בכפרתם אחריות על התנהלותם כלפי הנרצח: "לא בא על ידינו ופטרנוהו בלא הלוייה. ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה" - כלומר, עליהם להצהיר כי לא הניחו לאותה ברייה אומללה להסתובב בעיר ללא השגחה וללא פרנסה. כפי שמסביר רש"י, בטלה וחוסר בממון יביא אדם להיגרר לפשע ולהיהרג.
חיבור שתי הפרשנויות יחד מעלה אחריות כפולה של ההנהגה, הן ביצירת אווירה סולידארית ואכפתית התומכת בחסרי הבית והממון ומונעת מהם להסתובב ברחוב ולהיגרר לפשע ואלימות; והן באכיפת החוק והנהגת יד קשה כלפי הפושעים.
משמעותה הרחבה של הסוגיה התלמודית מלמדת אותנו כי למדיניות השפיטה והענשה כמו למדיניות הכלכלית עלולים להיות השלכות מרחיקות לכת ברמה הקיומית. האם לא קרוב היום בו נצטרך להביא עגלה ערופה על מדיניות כלכלית כושלת ("פטרנוהו בלא מזונות") בה עולה מספר המובטלים ויותר, ויותר אזרחים תמימים עומדים נוכח מצוקה כלכלית קשה שעל סופה דיבר כבר רשי"י לפני כ-900 שנה?!
מן הסתם, עגלה ערופה לא נביא, כי טקס זה כבר בוטל בזמנים קדומים על ידי רבן יוחנן בן זכאי, כאשר הבין כי גורם ההרתעה של הטקס אבד "משרבו המרצחים", אך אולי במקום טקסים עלינו לגייס את שארית כוחנו על מנת להשפיע על ראשי המשק הישראלי ליצור מחדש כלכלה הנשענת על יסודותיה של מדינת רווחה? להביא לידי אכיפה משמעותית יותר של חוקי המדינה ולהזהיר מפני "עמעום" עונשם של מי שראויים להישפט בכל חומר הדין?
ד"ר גילי זיוון היא מנהלת שותפה במרכז הרצוג