על התמימות

נראה שאנחנו בני האדם, מתקשים להחזיק את עצמנו במצב של חוסר ידיעה. מכאן כוחנו להסתער על כל חידה ולנסות לפתור אותה, לגלות את צפונות העולם שאליו הוטלנו. אך מכאן גם חולשתנו, שלא להיות מסוגלים לחיות בחוסר וודאות

ד"ר משה מאיר
ד באלול התשעה
,
19 באוגוסט, 2015 17:38
משה מאיר, יחצ

משה מאיר, יחצצילום: משה מאיר, יחצ

מושג ה'תמימות' בשפה העברית, הוא בעל קונוטציה שלילית. מבין ארבעת הבנים שבהגדה, השלישי הוא התם:

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? (שמות י"ג י"ד): 'מַה זֹּאת?'

לזאת יקרא בשפה העברית - שאלת תם. שאלה לא חכמה. שאלה ראשונית, שאיננה מורה על הבנה. ה'תמים', הוא הנאיבי ואולי אף הטיפש. על רקע זה ניצב הפסוק בפרשתנו:

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

אפשר לצרף לו את הציווי לאברהם:

...וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי אֵל שַׁדַּי. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי, וֶהְיֵה תָמִים.

[בראשית י"ז א']

נסכים שריבונו של עולם לא מצווה על אברהם או על האדם מישראל להיות טיפש או להיות נאיבי. אם כן, מהו הפשר הנוסף של התמימות?

רבינו בחיי, מחבר ספר 'חובת הלבבות' כותב בהקדמה לספרו:

וצריך שתדע, כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הן, שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת ה' עד שתהיה עדות הלב והלשון והאיברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור את דבריו, והוא אשר יקראנו הכתוב 'תמים', באומרו: 'תמים תהיה עם ה' אלוהיך'.

התמים - על פי רבינו בחיי - הוא השלם, זה אשר יש הרמוניה בתודעתו. בניגוד לחלק מהאנשים היום שמקדשים את הקרע, את המתח, את הדיאלקטיקה, הוא חושב שהתאמה בין הפנימי לחיצוני ובין חלקי הפנימי לבין עצמם היא המעלה של האדם המכונה תמימות.

הרחבת משמעות המושג תתאפשר אם נתבונן בהקשר בו הוא מופיע בפרשתנו:

כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.

כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.

התמימות היא היפוכה של הפניה אל כל סוגי הכישוף והניחוש. יש כאן כיוון לפרשנות, אך עדיין דרושה הנהרת המושג. מדוע מי שאינו פונה אל המכשף ואל המנחש הוא התמים? כך כותב הרמב"ן:

שנצטווינו להיות לבנו תמים עמו יתעלה, והוא שנאמר 'תמים תהיה עם ה' אלוהיך'. ועניין הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו נדרוש הבאות, מנביאיו ומאנשי חסידיו... ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם... אבל נאמר 'הכל בידי שמים', כי הוא משנה מערכת הכוכבים והמזלות כרצונו, 'מפר אותות בדים וקוסמים יהולל' [ישעיהו מ"ד כ"ה].

הפניה למנחש ולידעוני מקפלת בחובה אמונה כי יש בידם כוח של ידיעה, ידיעת העתיד והנסתר מעיני שאר בני האדם. התמימות עם אלוהים, היא האמונה כי מה שאיננו בידי האדם הוא בידי ריבונו של עולם ולא בידי המכשפים והמנחשים לסוגיהם ולמיניהם. הרמב"ם, מעמיד את הדברים באופן שונה. לאחר שהוא מעמיד את קבוצת האיסורים של הפנייה למכשפים ולמנחשים, הוא כותב:

ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר 'כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל', ונאמר 'כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן' וגו'. כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן, אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תמים תהיה עם ה' אלהיך'.

[הלכות עבודה זרה פרק י"א הלכה ט"ז]

הרמב"ם מבליט בהגדרת התמימות, את ההכרה בכך שכל הכישופים והניחושים למיניהם הם הבל ורעות רוח.

הרשו לי להציג בפניכם הגדרה נוספת למושג התמימות. בכדי להגיע אל ההגדרה הזאת, בואו ונתבונן - מהי המוטיבציה של בני האדם [גם בעת העתיקה וגם בימינו אנו] לפנות אל כל אותם 'בעלי מקצוע' היודעים או מתיימרים לדעת את העתיד ואת הנסתר? נראה שאנחנו בני האדם, מתקשים להחזיק את עצמנו במצב של חוסר ידיעה. מכאן כוחנו להסתער על כל חידה ולנסות לפתור אותה, לגלות את צפונות העולם שאליו הוטלנו. אך מכאן גם חולשתנו, שלא להיות מסוגלים לחיות בחוסר וודאות. המנחש 'מגלה' לנו מה יהיה בעתיד, ובכך מביא מרגוע לנפשנו המתוחה. האיסור לפנות אל המנחשים ואל המכשפים, משמעו להחזיק את מצב חוסר הוודאות. התמים עליו מדברת הפרשה איננו הטיפש, אלא הוא זה היודע להכיר בגבולות יכולת התודעה שלו. הפילוסוף הנוצרי ניקולאס קוזאנוס טבע מושג שנראה לי מתאים למושג התמימות הזה: 'אי הידיעה המלומדת'. זאת תמימות חכמה המודעת לכך שהגענו אל גבול היכולת שלנו. התמימות הזאת הופכת גם לפרק בתורת המידות. היכולת להחזיק מצב מתוח אל מול הנטייה להתיר אותו בכל מחיר, היא יכולת הגובלת גם ביכולת מוסרית של איפוק, וגם - במידה של אצילות. המידה הזו מסוכנת, שכן היא יכולה להתגלגל גם אל העצלנות להסתער על הלא ידוע ולנסות לפתור אותו. היא יכולה להפוך לטיפשות. האתגר האנושי הוא לאחוז גם בתשוקת הדעת, וגם בתמימות המכירה בגבולות האפשר שלה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

פגישת גנץ ונתניהו אצל הנשיא ריבלין צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

גנץ לראשי הימין: "שחררו את נתניהו ממחויבותו לבלוק"

קרא עוד