פרשת ראה: הבחירות הקטנות שמטלטלות חיים שלמים

היא אמרה - אם תגיד לילד "אתה מדהים, אתה האור שלי" הוא יאמין בזה אבל אם תגיד לילד "אתה נורא, אתה בלתי נסבל" הוא יאמין בזה הרבה יותר וזה ייצרב אצלו והראתה לי מחקר של רוי באומייסטר שהערות פוגעניות של הורה נחרטות הרבה יותר מאשר מחמאות.

"רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה: אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם: וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם" (דברים, יא, כו)

הגר"א, באדרת אליהו, מתייחס להבדל בין הברכה אשר תשמעו לבין הקללה אם לא תשמעו, הוא אומר שההבדל נובע מהרצון להפוך את הברכה לחובה, "אשר" מלשון וודאי תבחרו חיים שיש בהם ברכה, לעומת הקללה, "אם" כדי להזכיר להם את מרחב הבחירה. מה יקרה אם תבחרו בזה ועדיף שלא.

"רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו". (הרמב"ם הלכות תשובה פרק ה, א) הרמב"ם האמין שהבחירה בידי האדם מוחלטת "ואל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומה"ע ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו, או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

הוא שירמיהו אמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע" (שם, ה,ב). אמונה רחבה בזכות הבחירה שלנו היתה לרמב"ם אבל הראב"ד שחי בתקופתו בצרפת יצא מולו בהשגה על הדברים האלה כי סבר שהם מערערים את אמונת הבריות בכך שהקב"ה יודע הכל מראשית עד אחרית. אבל הרמב"ם, שבעצמו עבר משבר קשה אחרי מות אחיו שספינתו נטרפה ושנה הסתגר מפני העולם עד ששב לפעול, האמין ביכולת הבחירה ויותר מזה, אמר, אם באמת הקב"ה יודע איך נתנהג, לשם מה נתן לנו את כל המצוות הללו? הרי אין בהן טעם אלא אם האדם יכול לבחור. האמונה היא תנועה. היא בחירה.

"אֱלֹהֵ֥י מַסֵּכָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֶׂה־לָּֽךְ" (שמות לד, יז) "מסכה היא דבר הניתך ממתכות שלא יוכל לזוז ולהתנועע", , אמר רבי מָרְדְּכַי יוֹסֵף לַייְנֶר זצ"ל, ומכאן הסיק שהקב"ה מבקש מאיתנו שלא ניצור ממנו אלוהות סטטית אוטומטית שלא שואלת שאלות, אלא להיפך. אמונה שיש בה תנועה ודינמיות והתפתחות וגם משברים. והרבי מקוצ'ק, מי שטבע את אמירה אין לך שלם יותר מלב נשבר (ואין לך עקום יותר משפת חלקות) אמר על עצמו "עומד אני ברגל אחת ברקיע השביעי וברגל השניה בהשאול תחתית, תחשובו שזה דבר קטן? היה נוח לי יותר לקפוץ לקאליך אויבין... [לכבשן האש]". ('שיח שרפי קודש', ג', דף י ע"א).

יש בחירה כל הזמן והזכות הזו אולי נדמית כדבר קל אבל היא קשה כקריעת ים-סוף. ולמה הבחירה קשה? כי התחושה שלנו היא שכל צעד יגלגל אחריו עולמות שלמים. ומי ידע לאן יוביל כל דבר? לברכה או קללה?

"אוּלַ֤י יְמֻשֵּׁ֙נִי֙ אָבִ֔י וְהָיִ֥יתִי בְעֵינָ֖יו כִּמְתַעְתֵּ֑עַ וְהֵבֵאתִ֥י עָלַ֛י קְלָלָ֖ה וְלֹ֥א בְרָכָֽה" (בראשית, כז, יב)

יעקב אומר לרבקה אמו שמציעה לו להתחפש לעשו ולזכות בברכה שלו, שדווקא ההיפך עלול לקרות. תתרחש עליו קללה במקום ברכה. ואגב, יש מפרשים שאומרים שצדק. שרמיית לבן שלא מסר לו את בתו רחל היא מענה לרמיית אביו. אומר ר' יוסף בכור שור, "כשם שברכה - לשון 'ריוח' , כך קללה - לשון 'חסרון'" ואני נזכרת במחקר של פרופ' כהנמן שטען שאנחנו שונאים להפסיד בערך פי שניים מאשר אנחנו אוהבים להרוויח. ולכן הבחירות שלנו בעולם מונעות מהפחד להפסיד. מהפחד שיקרה משהו רע בעקבות החלטה. אבל גם הימנעות מבחירה היא החלטה.

נזכרת בחברה אהובה שהבת שלה יצאה השבוע למחנה וכבר בלילה הראשון צלצלה וביקשה שיבואו לקחת אותה כי לועגים לה שם. בדיוק האווירה הרעילה המזיקה שנצרבת בנפש שגם מחמאות רבות לא תמחנה. והחברה שלי, אמא מסורה ועוטפת, לא ידעה להחליט מה עדיף. אם לעודד את הבת להישאר במחנה ולהגיד אני סומכת עליך ולחזק אותה שתתחשל ותגלה בעצמה כוחות, או להיפך, לנסוע להביא אותה מיד כי להשאיר אותה שם יעצים את הבדידות ואת הפגיעה ואת תחושת הנטישה ברגע הכי כואב.

איך אפשר לדעת מה ההחלטה הנכונה?

מתוך תרי"ג מצוות מונה משה בפרשה 55. גם הוא כמו אמא או אבא מגוננים ששולחים את הילדים למסע רחוק בלעדיהם ורוצים לוודא שיהיו מוגנים. שיעשו את הבחירות הנכונות. ומשה מונה: בין היתר להשמיד מזבחות עבודה זרה בארץ ישראל ולא להגרר אחרי עבודת האלילים ולא לנהוג כמוהם באבלות; לרכז את עבודת השם במקום אחד ומונה את הקרבנות והמעשרות; פורט את דיני הכשרות; את חוקי השמיטה גם החקלאיים וגם הכספיים; מציג דיני עבד עברי ומצוות שלושת הרגלים.

אבל בכל מקום מוסיף הנחיה כללית - "תַֽעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ" ורש"י מפרש, הטוב בעיני שמים, הישר, בעיני כל אדם, ואילו גור אריה, מפרש הפוך: הישר בעיני שמים, כי השם יודע מה ישר, ואילו בני אדם יכולים להטעות עצמם במהי יושרה ומה לא, וטוב, תשתדל לעשות טוב לאחרים. "וּמְצָא־חֵ֥ן וְשֵֽׂכֶל־ט֑וֹב בְּעֵינֵ֖י אֱלֹהִ֣ים וְאָדָֽם" (משלי, ג, ד) מסכם שלמה המלך את שניהם.

ולצד הישר והטוב, חוזר משה ואומר: "וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם" ומלמד אותם איך לבדוק לפני שהם פועלים אם בני בליעל הדיחו ישובי עיר לעבודת אלילות: "וְדָרַשְׁתָּ֧ וְחָקַרְתָּ֛ וְשָׁאַלְתָּ֖ הֵיטֵ֑ב" ורק אם תגלה "וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר" תצא לפעול.

עד כמה צריך לדרוש ולחקור ולשאול היטב, שתהיה סביבנו גם בעם, אבל קודם כל בבית ובזוגיות ולילדים, אווירה של ברכה שמצמיחה אמת ונכון וישר כי אווירה של ביקורתיות והערות ותוקפנות גם סמויה היא קללה ועוד יותר גרוע, קללה מתעתעת, והנזקים של קללה כפולים ומכופלים. כמו שאמרה החוקרת ומצלצלת לחברה שלי לשאול אם בסוף נסעו להביא את הילדה מהמחנה. כן, נסעו, ובאישון ליל, כי כאב לה כל-כך לשמוע כמה הבת נפגעה מהלעג הרעיל. אבל דווקא כשהגיעו לשם, החליטה הבת להישאר. אמרה שתסתדר ותתגבר והם שבו הביתה.

והחברה שלי אומרת, אולי בכלל לא היינו צריכים לנסוע, אולי שידרנו לה שאנחנו לא סומכים עליה. וחשבתי, כמה אנחנו רוצים לעשות טוב וישר ואי אפשר לדעת, ואמרתי, להיפך. אולי דווקא כי נסעתם והיה לה הגב שלכם והתמיכה, אולי דווקא אז היא מצאה בתוכה כוחות להתמודד עם המלעיזות האלה שאולי חושבות עצמן לצדיקות אבל הישר והטוב לא מונח אצלן בלב? ואולי באמת המחשבה שכל צעד עלול להטות את כל המסלול יכולה לגרום לך לקפוא במקום ואי אפשר לתפקד. ואולי השתדלות היא החשובה ולדרוש ולחקור ולשאול היטב מה מרגיש לי שיביא לברכה ומה פותח ולא מצמית לי את הלב. ושם להיות.

הכותבת היא עו"ד סא"ל (מיל') לשעבר שופטת בעבירות טרור, כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה