על הראיה

שלוש פעמים בפרשת ראה, מופיעה הראיה או העין הרואה:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. (דברים י"א כ"ו)
...לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'. (י"ב כ"ו)
...כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. (י"ב כ"ח)

זאת הזדמנות להתבונן במושג ה'ראיה', שהוא מהמעניינים והמורכבים בשפה. הרמב"ם מקדיש את הפרק הרביעי בחלק הראשון של 'מורה נבוכים', לעיון במושגי הראיה: 'ראה', 'הביט' 'חזה'. הוא חושף את העובדה שישנם שני שימושי שפה לשדה המורכב משלושת המושגים: האחד - 'ראיית העין' והשני 'השגת השכל'. לדוגמה: מהצד האחד 'וירא והנה באר בשדה' (בראשית כ"ט ב') שייך ל'ראיית העין'. לעומת זאת 'וליבי ראה הרבה חכמה ודעת' (קהלת א' ט"ז) שייך ל'השגת השכל'. לאור חלוקה זו הוא טוען, כי בכל פעם שלשון ראייה באה לגבי אלוהים, הכוונה היא להשגת השכל ולא לראיית העין. כך למשל: 'ראיתי את ה' ' (מלכים א' כ"ב י"ט) או 'ויראו את אלוהי ישראל' (שמות כ"ד י'). שני פסוקים אלה על פי דעתו של הרמב"ם מורים על השגת השכל ולא על ראיית העין.

ברצוני להציע לכם תמונה אחרת, השונה מתמונתו של הרמב"ם בשתים: ראשית - בניגוד לרמב"ם, בתמונת העולם התנ"כית, אפשר לראות את ריבונו של עולם בראיית העין. אמנם מי שרואה אותו לא יחיה - 'כי לא יראני האדם וחי' (שמות ל"ג י"ט), אבל לאלוהים יש דמות שהעין יכולה לראות אותה. שנית - אין הפרדה בין ראיית העין להשגת השכל. יש רצף ביניהם. לעניין ההתבוננות בפרשתנו, הטענה השנייה חשובה יותר. בואו ונבהיר אותה. כבר בראשית התורה יש טיפול עדין בראיית הלב ובראיית התבונה:

וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: 'לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע.' וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. (בראשית ג' ד' - ז')

את דברי הנחש, אפשר לפרש כמתייחסים להשגת השכל. אם תאכלו את פרי העץ, תפקחנה עיני תבונתכם ותדעו טוב ורע. אבל את המאורע עצמו נראה לפרש אחרת. הם אכלו מהפרי האסור, ואזי נפקחו עיניהם - עיני הבשר - והם ראו - ממש, בתמונה חזותית - כי הם עירומים. גם קודם לכן ראו העיניים את מראה העירום, מה שהתחדש הוא המודעות. אך המודעות הזאת אחוזה במראה העיניים, היא תוספת אליהן ואיננה מתקיימת בלעדיהן. אם כך, אפשר לחזור אל דברי הנחש. אין המדובר כאן במטאפורה להשגת השכל, אלא בפקיחת עיני הבשר. מראה עיניים בתוספת מודעות, היא ידיעת הטוב והרע. הטוב והרע אינם מושגים שכליים מופשטים, אלא מראות חושניים בתוספת שיפוט מוסרי. מי שהרגיש בכך בדורות האחרונים היה הפילוסוף עימנואל לוינס, הוא הורה כי עיני הקרבן מכוננות את הצו המוסרי לפוגע בו: 'לא תרצח'. השיפוט המוסרי לדעתו, הוא מראה חזותי שמטה אותו מאפשרות פעולה אחת אל האחרת.

נחזור לפרשתנו. משה קורא לבני ישראל לראות את בברכה והקללה. הרמב"ם יסביר כי מדובר בהשגת השכל, השכל מכיר את שתי הדרכים ובוחר ביניהן. על פי דרכנו מדובר בראיית העין, משה הופך את המושגים המופשטים למראות מוחשיים. שני הרים, הר הברכה והר הקללה. זאת איננה המחשה למעוטי שכל, אלא השבת השיפוט המוסרי למקורו. השיפוט המוסרי הוא מראה עיניים בתוספת שיפוט התבונה והרצון, ולשם צריך להביא את הדילמה המוסרית.

ומכאן להבנת הביטוי 'הישר והטוב בעיני ה' '. הביטוי מופיע כבר בפרשת ואתחנן:

שָׁמוֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת מִצְו‍ֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְעֵדֹתָיו וְחֻקָּיו אֲשֶׁר צִוָּךְ. וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ, וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ. (דברים ו' י"ז-י"ח)

מאחר שבפסוק הראשון הופיע כבר הצו לשמור את המצוות, פרשו חכמים את הצו לעשות את ישר ואת הטוב כהפלגה אל מעבר לשורת הדין. כך פירש רש"י את הביטוי: 'זו לפנים משורת הדין'. כיצד יודע אדם מה החובה המוסרית שהיא לפנים משורת הדין? הרי כאן אין מורה דרך ופוסק, וישנן אין ספור אפשרויות? על פי דרכנו, הביטוי 'עיני ה' ' איננו סמל ומטפורה. דמותו של ריבונו של עולם התנ"כי היא דמות בעלת עיניים. היא רואה, ויש מראות ישרים ויש מראות טובים עבורה. האדם הנברא בצלם אלוהים נקרא להתדמות לבוראו, לסגל לעצמו עין טובה. זו עין הרואה את המציאות החושנית, ומוסיפה עליה את הטוב המוסרי המטה את כף הבחירה אליו.

סוף דבר: ישנה ראיה אחת, ראיה בעיניים. הלב מצטרף לעין, מוסיף רגש ושיפוט מוסרי. את התוצר הוא מציג ל'אני', וזה נקרא לבחור בין טוב לרע. המשמעות של תמונה זו היא, כי נפש האדם אחת היא. אין הפרדה בין חוש לתבונה, אלא רצף בוא החושים מצטרפים לרוח השופטת מנתחת ובוחרת. שלמות האדם איננה בביטול החושניות, אלא בצירופה ועילויה על יד תוספת התבונה.