פרשתנו מתחילה עם הצגת ברירה הנראית כאופיינית לתורת משה: "הנני נותן לפניכם היום ברכה וקללה". כמו חיים ומות, טוב ורע; ובדרך כלל מובן הדבר שמבחירתו של האדם נובעות תוצאות שהן בגדר שכר ועונש: ברכה עם הוא בוחר בטוב, קרי שומר מצות ד' ותורתו, וקללה, חלילה, אם לאו.
אמנם, יהיה די בהזכרת כלל אחד גדול בתורת השכר והעונש כפי שהינה מתבטאת בפי חכמי ישראל כדי לעמוד על חסרונות גישה זו: "שכר מצות בהאי עלמא ליכא" אין העולם הזה מקום מתן שכרן של מצות. מה גם שזה עומד גם בסתירה עם הוראת חז"ל: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס".
ברם, אנו חייבים להבחין בכך שאין לאמתו של דבר הקבלה מלאה בין שני צידי הברירה, ברכה וקללה. הן "נתונות" שתיהן לפנינו, אבל "את הברכה אשר תשמעון" בעוד כי "ואת הקללה אם לא תשמעון". ההתניה היא רק על הקללה.
כך בעצם מפרש רש"י את ההבדל הזה ובמיוחד את תפקידה של המילה אשר בפסוק: "את הברכה על מנת אשר תשמעו". במילים אחרות, יש כאן מהפיכה שלימה: אנו היינו מבינים ששמירת המצות היא על מנת לקבל ברכה ורש"י אומר לא, ההיפך, הברכה על מנת שתוכלו לשמור את המצות.
הברכה נתונה מראש ללא תנאי, ללא מגבלה. היא לא באה כשכר על קיום המצות אלא כסיעתא דשמייא כדי לאפשר את קיום המצות. העולם הטבעי מספיק הוא לאדם החי לפי הטבע. הברירה של חיים ומוות בטבע "כמשחק הישרדות" אינה מבוססת כלל על שמירת התורה אלא על "כל דאלים גבר". הברכה נדרשת למי שמסכים להתעלות מעל עולם הטבע האכזר כדי להשתתף בתוכנית הבורא לתיקון עולמו. כי אז זקוק הוא ל"תנאי עבודה" מתאימים והם הם המוצעים כאן: את הברכה על מנת אשר תשמעון. אבל היות והברכה נתונה מלכתחילה ללא תנאי, עלול האדם לטעות ולחשוב שהיא טבעית. שהעולם המבורך, זהו העולם הטבעי בעצמו, מין "גן עדן עלי אדמות" אם רק נשמור על הסביבה ולא נזהם את האוויר עם גזים רעילים וכו'. ואז מפנים עורף למי שבירך את העולם ומחפשים טעם לחיים בכל מיני דברים "על טבעיים" המכונים בפסוק הבא כאן אחרי הפתיח: "אלהים אחרים אשר לא ידעתם".
הברכה היא פוריות ושלמות, הקללה, להפך, פיעל של שורש קל, מפחיתה ממשקל האדם, מבטלת את אשר עושה את כבוד האדם. קליל וקללה, חוסר טעם, חוסר משמעות, חוסר כיון, וכל זאת בתוך עולם אשר הברכה הייתה תנאי קיומה.
ואין פלא כי הצגת ברירה זו באה מיד לפני אזכור נתינת הארץ. לא סתם ניתנה דווקא ארץ זו לאבות בשביל הבנים. לא סתם על הארץ הזאת דווקא נלחמים כל הגויים כאילו בה תלוי גורלם. כי אכן בה וביחש לה מתרחשים כל אירועי ההיסתוריה שהן תולדות ישראל, בדיוק במונחים שבהם תיארה התורה: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ד' אלקי אבותיך לך לרישתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה." שכל החיים על האדמה בכלל, אפילו בחוץ לארץ אשר שם קיים חיוב של כל מצות הגוף, הם מכוונים לרשת את הארץ. וכפי שפתחה התורה בפרשה זו בברכה כך היא מסיימת: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ד' ריקם. איש כמתנת ידו, כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך. ועל כך בטוחים אנו שכפי שתחילת תולדות האדם היתה מבורכת: "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו מלאו את הארץ וכבשוה", כך תהיה סופה מבורכת, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך.