[embed]http://video.jew2go.co.il/Kipa/yakovNagan/250811.flv[/embed]

תורת ישראל עוסקת הן ביחסיו של האדם עם זולתו הן ביחסיו עם אלוהיו. יש הגורסים שהפנים האנושיים והחברתיים הם עיקר התורה ויש המאמינים שההוויה הדתית היא המרכז. בעיניי, הבשורה הגדולה של היהדות אינה שני הפנים הללו של התורה - הפן האנושי והפן האלוהי - אלא החיבור העמוק ביניהם, ההבנה שמערכת היחסים של האדם עם אלוהיו מפרה את יחסיו עם רעהו, ולהפך.

דוגמה להפריה כזאת היא שנת השמיטה. שש שנים האדם עובד את אדמתו ובשנה השביעית שבת לארץ . התורה מתייחסת לשנת השמיטה שלוש פעמים. בפרשת משפטים מוצג הפן החברתי של השמיטה, בפרשת בהר הפן האלוהי שלה, ואילו בהופעה השלישית, בפרשת ראה, משתלבים שני הפנים זה בזה. נעיין בפרשות כדי להבין כל ערך לעצמו ואת החיבור ביניהם.

פרשת משפטים - השמיטה החברתית

וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה ... (שמות כג, י-יא)

בשנה השביעית האדם מרפה את אחיזתו באדמתו לטובת העניים. הוא נדרש להתחשב לא רק באדם האחר אלא גם בבעלי החיים, שכן האוכל שמותירים העניים בשדה הופך לנחלת החיות. בכך השמיטה מקבילה לחזון החברתי של השבת כפי שהוא מתואר בפסוק הבא בתורה: 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר'. השבת דואגת לצרכים של השכבות החלשות - של הגרים והעבדים, וגם של בעלי החיים - השוורים והחמורים. בפרשה בולט היעדר שמו של הקב"ה ביחס לשמיטה, במיוחד בהשוואה לפרשת בהר.

פרשת בהר - שבתה הארץ לה'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה': שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ...וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'...(ויקרא, א-ד).

בפתח הפרשה הכתוב מדגיש שהדברים נאמרו בהר סיני. על כך תמה רש"י על אתר, 'מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני?'. שאלת רש"י היא המקור לפתגם המפורסם 'מה עניין שמיטה להר סיני', פתגם שקובל על הניסיונות לקשור בין דברים שלאמתו של דבר אין ביניהם כל קשר.

אולם נראה שלא זו בלבד שאפשר לענות על שאלת רש"י אלא שכל הנחת היסוד של השאלה מטעה. בפרשת בהר המילה 'שמיטה' לא נזכרת כלל, ולשמיטה אכן אין עניין מיוחד אצל הר סיני. מה שכתוב בפשרת בהר הוא 'ושבתה הארץ', וכאשר השאלה היא 'מה עניין שביתת הארץ אצל הר סיני', השאלה הופכת להיות מאתגרת הרבה פחות, שהרי בהר סיני נכרתה הברית ביחס לנתינת הארץ והשבת מבטאת ברית בין ישראל לקב"ה, 'ושָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם' (שמות לא, טז). ממילא, שביתת הארץ היא דרך הולמת לבטא את הברית שנכרתה בהר סיני על דבר זיקתם המיוחדת של ישראל לארץ. ברוח זו מסביר האבן עזרא (ויקרא כה, א) שפרשת בהר ובחוקתי הם אותו 'ספר הברית' שנזכר בפרשת משפטים (שמות כד, ז). ובלשונו: 'עתה כרת הברית הכתובה בפרשת ואלה המשפטים, והזכירה במקום הזה לחבר תנאי הארץ' (ויקרא כה, א).

משמעותה של השבת לארץ היא שעל ידי שהארץ חוזרת לה' פעם בשבע שנים האדם מבטא את הכרתו שהארץ ניתנה לו מאת ה' ושימושו בה מותנה בקיום הברית. יצוין שבסוף השנה השביעית, כאשר הארץ חוזרת לבני האדם, מתרחש טקס הקהל, ובו קוראים את התורה. תיאור הטקס בתורה (דברים לא, י-יג) רווי בתקבולות למעמד הר סיני, ויש בכך משום ביטוי למטרת הטקס - ההתחדשות של הברית על הארץ.

הפרת הברית, ובייחוד הפרת השבתון של הארץ, עלול להוביל לידי איבוד הארץ, כפי שעולה מפרשת בחוקתי, שהיא בעצם חלק מהיחידה הספרותית הפותחת את פרשת בהר. (הוכחה לכך אפשר למצוא בדמיון בין החתימה של פרשת בחוקתי לפתיחה של פרשת בהר - ההדגשה שהדברים נאמרו בהר סיני) בסוף ספר דברי הימים תולים את מספר שנות גלות בבל במספר השנים שלא שמרו ישראל את שנת השמיטה (דברי הימים ב לו, כא).

מהמשמעויות השונות שניתנו לשנה השביעית נגזרים הבדלים מעשיים. כך, על פי פרשת משפטים נועדה השמיטה לסייע לעניים, ולפיכך פרות השדה שמורים להם בלבד. לעומת זאת, על פי פרשת בהר, הוויתור מבטא את ההכרה בבעלות ה' על הארץ, ומכאן שהפרות ניתנו מאת ה' לכל בני האדם: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ' (ויקרא כה, ו).

לסתירה הזאת מציעים מדרשי ההלכה כמה פתרונות מעשיים, שהם למעשה דרך לשלב בין שני הערכים: 'ואכלו אביני עמך אין לי אלא עני עשיר מנין ת"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אם כן למה נאמר אביני עמך רובה לעניים'. (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כג, יא).

פרשת ראה

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה' (דברים טו, א-ב)

הביטוי הייחודי 'שמיטה לה'' משלב את המינוח של פרשת משפטים עם זה של פרשת בהר. כמו במשפטים, גם כאן יש 'שמיטה", כלומר הדגשה על האדם השומט, ואילו כמו בפרשת בהר מצוין שהשמיטה היא 'לה''. בפרשת ראה ישנו חיבור בין החקיקה החברתית לתפיסה הדתית. לתביעה מהאדם לוותר על הלוואותיו יש אפוא שתי השלכות: מן ההיבט הכלכלי, היא מאפשרת לבעלי חוב להתחיל מחדש פעם בשבע שנים, ומן ההיבט החברתי, היא מבטלת את המצב החברתי הבעייתי שבו המלווים שולטים - מעשית ורגשית - בלווים, ולמעשה מבטלת את המצב שאבו אנשים משועבדים לאנשים אחרים, 'וְעֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה' (משלי כב, ז). הרגישות הזאת נלמדת מלשון הפסוק: 'לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו', שמשמעותו לא לדחוק אותו ולא ללחוץ אותו.

מטרת ההלכה הזאת היא אפוא מטרה חברתית, אך נימוקיה מושתתים על תפיסה דתית.

אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ ...

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ (דברים טז ד,ט-י)

חשוב לציין שהעזרה לאחר אינה נגזרת רק מתוקף היותה ציווי אלוהי, אלא היא יונקת מתפיסת המציאות שהתורה מציגה. האמונה שאלוהים נתן את הארץ וממשיך לכוון את החיים בה גורמת לאדם להתייחס אחרת לרכושו. מושג הבעלות נתפש בעירבון מוגבל כאשר מכירים שמה שיש לאדם בא לו מאת האלוהים ('בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ'), ובעצם נותר שלו. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהמשך קיומו של האדם על אדמתו מותנה בהתנהגותו (הִשָּׁמֶר לְךָ...) וכן בכך שבשנה השביעית הארץ חוזרת לאלוהים (פרשת בהר). הכרה זו, בשייכות האדמה לאלוהים, מקלה על האדם לשתף אחרים בפרותיה. כמו כן, ההכרה שמצבנו בעתיד הוא תולדה של ההתנהגות המוסרית שבהווה (כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה') מכוונת לפתוח את הלב לאחר.

אם כן, התודעה שהתורה מכוונת אליה היא שעזרה לזולת אינה רק צו אלוהי אלא טבע אנושי.