פרשת ראה נקראת בדרך כלל בשבת מברכים של חודש אלול. והיא מעניקה למעיין בה את ההשראה, תעצומות הנפש והעוז לחוות בגאון את חווית חודש אלול, חודש התשובה. יש בימי אלול את עצמת החיבור וההתעוררות של האדם כלפי רבש"ע, אתערותא דלתתא המביאה את אתערותא דלעילא, הנוסכת ביהודי רצון עז לתקן את דרכיו ולהתחזק בעבודת ה'.
הפרשה שלנו פותחת בפסוק: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", שואלים המפרשים - מדוע פותח בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים? משיב על כך הרבי מקוצק - "נותן", לכולם, נתינה במידה שווה, אבל את הנתינה הזאת כל אחד רואה אחרת, כל אדם והראייה שלו. תשובה שנראית פשוטה אך היא עמוקה מאוד.
זכור לי סיפור שאבא שלי תמיד היה מספר, על אותה עיירה קטנה שבה היו הרבה אומנים, סנדלרים, חייטים, נגרים ועוד. אך דבר אחד לא היה שם - שענים. עם הזמן, השעונים של כל אנשי העיירה התחילו להתקלקל עד כדי כך שהחליטו להפסיק להשתמש ולכוון את השעונים, כי ממילא הם כבר לא עובדים ולא מראים את השעה המדויקת.
כעבור כמה שנים בא לבקר בעיירה שען. אנשי העיירה שמעו זאת, לקחו כולם את שעוניהם ובאו לעמוד בתור בשאיפה שהשען יוכל לתקן את השעונים. אך השען לא הצליח לתקן שום שעון, חוץ מאחד, השעון של מוישל'ה! "מה יש בשעון של מוישל'ה, למה אותו אפשר לתקן?" שאלו האנשים. והשען ענה : מוישיל'ה היחידי שבמשך כל השנים הללו בחר להמשיך לכוון את השעון שלו (התערותא דלתתא) ולא לוותר, למרות הבחירה השונה של האנשים סביבו.
השפת אמת מתפעל מההצמדה של ברכה וקללה ומהופעתן יחד, ומסביר שברכה וקללה משמשים בעולם בערבוביה, ואת שניהם העמיד הקב"ה בעולמנו לנסות אותנו ולבדוק את כלי הקיבול של כל אחד ואחד, כמה אנחנו מסוגלים למרות שהשעון נראה מקולקל להמשיך לכוון אותו יום יום. הכל תלוי בראייה האישית של האדם, האם הוא מצליח בראייתו העמוקה להבחין בין הברכה לקללה ולבחור בחירה נכונה לחייו.
בחירה זו מאפשרת לנו פתיחת דף חדש ונותנת כח להגיע למדרגה יותר גבוהה והיא - להצליח להפוך את הקללה לברכה כדברי ריש לקיש ביומא פ"ו: "זדונות נעשות לו כזכויות".
בפסוק הבא נאמר: "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוקיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום...". ישנו מעבר מכח הראייה ("ראה אנוכי") לכח השמיעה. השם משמואל עומד על כך ואומר: "הנה לפי סדר לידת השבטים מתייחס חודש אייר לשמעון וחודש ניסן מתייחס לראובן. ראובן על כי ראה ה', שמעון על כי שמע ה'. שני החודשים הללו הם בחינה של ראייה ובחינה של שמיעה.
הזוהר מציין כי ראייה היא מקרוב ושמיעה מרחוק. היינו בניסן ראו ישראל בעיניהם את ה', שנאמר: לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה... בחודש אייר נותרה רק הבחינה של שמיעה מרחוק.
מרגש לחשוב שעם ישראל כולו ברגע זה עומד להיכנס לארץ חמדה, ארץ ישראל, ובהתחלה הקב"ה מתחיל עם הראייה, "ראה אנוכי...". המפגש הזה עם הקב"ה הינו חיוני לאדם בתור פרט ובתור כלל, לזכור תמיד מי הוא אבא שלנו כי "ראינו אותו". לא בכדי אנו חוזרים פעם אחר פעם על "זכר ליציאת מצרים", היה נס שראינו בעינינו וזו חוויה נצחית.
אך עכשיו בארץ ישראל, הקשר עם בורא עולם הוא כבר לא רק בראייה כמו ביציאת מצרים ובמדבר, בארץ ישראל עולים למימד גבוה יותר, הלא הוא מימד השמיעה, המאפשר לראות את הקולות, להדבק בהקב"ה בבחינה פנימית ולהעמיק את הקשר עמו. לכן, נאמר בהמשך הפסוק - "את הברכה אשר תשמעו".
ביציאת מצרים ובמדבר הסתפקנו בשלב ראשון של הראייה, בארץ יש עליית מדרגה - השמיעה, שתלויה בנו, בנכונותנו להקשיב, ביכולתנו להיפתח לדיבור הפנימי, לחכמה הפנימית ומתוך כך לבחור לשמוע את הברכה. השמיעה הפנימית מובילה אותנו לקיים את מצוות ה' לא מתוך ציווי (טכני), אלא מתוך דבקות והתקשרות לקב"ה.
הפרשה מסתיימת עם העלייה לרגל, שיא השמחה בארץ. התודה, החיבור הטבעי והרוחני כאחד. השמחה בשלושת הרגלים היא הביטוי של השמחה האמתית. ישמח הם אותיות "משיח", שמחת הרגלים קשורה לגאולה ובהם אנו מחברים את הראייה מחד (זכר ליציאת מצרים) והשמיעה מאידך( דבקות בה'), כי בארץ ישראל הדבקות עם השכינה היא טבעית לנו מתוך הכרת הטוב והנשגב.
וזהו מהותו של חודש אלול: אני לדודי ודודי לי.
אם "אני לדודי", אם אני מסוגל לראות ועוד יותר לשמוע, אני זוכה לראות את הקולות ולשמוע ולחוש את עצמת הברכה, ואז "דודי לי" אז הופכים לכלי קיבול מעודן שמסוגל להתמלא בברכה.
עליזה גולדברג היא מנהלת תוכנית אמל"ט (לתלמידות ממדינות אמריקה הלטינית) במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון