איסור הפלגנות בישראל

כאמור דרשו בספרי, "לא תתגודדו" - "לא תיעשו אגודות אגודות". דרשה זו היא הלכה. שכן הרמב"ם, בסה"מ (לאוין מה),כתב: "האזהרה שהוזהרנו מלעשות חבורה בעצמנו, כדרך שעושים עובדי עבודה זרה, והוא אמרו יתעלה, לא תתגודדו... וכבר אמרו שבכלל לאו זה, גם האזהרה מפלוג החברה ומחלוקת הרבים, ואמרו לא תתגודדו, לא תיעשו אגודות אגודות... וכן אמרם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו..." ובהלכות ע"ז (יב, יד), כתב: "ובכלל אזהרה זו (איסור התגודדות לע"ז ועל המת), שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת. זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר. שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר: לא תתגודדו, לא תיעשו אגודות אגודות". עיין שדי חמד, (מערכת למד, כלל עח), שיש אומרים שהאיסור הוא מן התורה.
מדברי הרמב"ם למדנו, שאפילו מחלוקת הלכתית, שהיא ביסודה חיובית, כגון שני בתי דין בעיר אחת, שמנהגיהם שונים, אין להתיר. לכאורה כשיטת אביי בתלמוד (יבמות יד, א), ולא כשיטת רבא שאסר רק קיומה של מחלוקת, "כגון בי"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש, ופלג מורין כדברי ב"ה". כי באמת אין לסבול, שמחלוקת בבי"ד אחד לא תסתיים בהכרעה, אחרי רבים להטות. כי אין לך פלגנות קשה מזו. אלא שרבא הקשה על אביי שאסר קיומם של שני בתי דין בעיר אחת, שמנהגיהם שונים, מן המציאות ההסטורית, שהיו בישראל, ב"ש וב"ה, שהם כשני בתי דין בעיר אחת. אבל אביי סבור, שגם מציאות זו לא היתה רצויה, בשעתה, ולכן היא הוכרעה, אפילו ע"י בת קול. לפי תוספות, בת קול ממש. ולרמב"ם, שהמנהג פשט כב"ה. על כל פנים, לדעת אביי, יש לסיים מחלוקת בין שני בתי דין שהם בעיר אחת, כי ההבדלים בין ההנהגות בקרב אותה אוכלוסיה ניכרים. ולכן על מורי ההוראה בעיר לדון זה עם זה, ויכריעו אחרי הרוב. על דרך מה שכתב החנוך (תעו), באיסור לא תתגודדו, לאחר שהעתיק את דברי הרמב"ם הנ"ל: "ממורי ישמרו אל, למדתי, שאין איסור זה אלא בחבורה אחת שחולקין קצתן על קצתן והן שוין בחכמה, שאסור לעשות כל כת מהן כדבריו שזה גורם מחלוקת ביניהן. אלא ישאו ויתנו בדבר הרבה עד שיסכימו כולם לדעה אחת. ואם אי אפשר בכך, יעשו הכל כדבריו המחמירין, אם המחלוקת היא על דבר שהוא מן התורה, אבל בשני בתי דינין חולקין והן שווין בחכמה לא נאמר על זה לא תתגודדו". ואף שהחנוך נטה לשיטת רבא, גם להרמב"ם, אליבא דאביי, אין לבתי דין שבעיר אחת, למסד את המחלוקת, אלא להכריעה, ולאחד את בני העיר במנהגיהם. קצרו של דבר, מחלוקת להפריית הדעות ולבירור האמת, חיובית היא ביותר. בתנאי שלבסוף תהיה הכרעה, כדי שלא יהיו בני העיר נבדלים זה מזה בהנהגותיהם, וכל אחד משתייך לאגודה מסיימת. כי את זה אסרה תורה, שלא להיעשות אגודות אגודות, אלא להיות אגודה אחת.

אחדות ה' ואחדות האומה
איסור הפלגנות בישראל, והמגמה לאחד את האומה, נובעת מן העובדה שאנו מאמינים באל אחד שנתן לנו תורה אחת. ומאחר ואותה תורה היא המקור להתנהגותנו. ע"י בירור האמת ההלכתית, הרי שאומנתו היא ביסודה אחדותית, כי אין אומנתו אומה אלא בתורותיה. וכשחכמים הם שווים בהבנה ובלימוד, אפשרות המחלוקת ביניהם היא מצומצמת. כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפיהמ"ש: "אבל אמרם משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבתה מחלוקת בישראל. ענין דבר זה ברור מאד, כי שני אנשים שהם שווים בהבנה ובעיון ובידיעת הכללים שלמדים מהם, לא תהיה ביניהם מחלוקת ואם תהיה, תהיה מועטת. כמו שלא מצאנו מחלוקת בין שמאי והלל אלא בהלכות אחדות..." וגם כשהיו מחלוקות, היה ביה"ד הגדול מכריע אותן. וכל עוד הוא היה קיים, "לא היו מרבין מחלוקת בישראל" (סנהדרין, פח, ב).
כאמור המגמה בישראל היא אחדות האומה. ולכן ביבמות (יד, ב) שאלו, מדוע תיקנו אנשי כנה"ג שהמגילה תיקרא בפרזים בי"ד באדר, ובמוקפים בט"ו באדר, דבר שאפילו לפי אביי אין בו איסור לא תתגודדו, ובכ"ז שאלו, כי מ"מ לכתחילה למה חלקם (את קוראי המגילה) לשני כתות? ועוד היכן מצינו חלוקה בכך, והתורה אמרה, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, וכל דתקון רבנן, כעין דאוריתא תקון" (התשב"ץ. ח"ג רצז) וברוח זו כתב הרמב"ם (בשו"ת. שכט), בענין בני אדם שלא שיתפו עצמם בחרם, ונקטו בקו פלגני, "הרי זה מותר להם משום שבועה, אבל אסור להם מענין אחר, משום לא תתגודדו, משום לא תיעשו אגודות אגודות, אלא כך חייבים כל בית ישראל הנקראין בשם יעקב המחזיקים בדת משה רבינו ע"ה, להיות כל עדה וקהל מישראל אגודה אחת, ולא תהיה ביניהם מחלוקת בשום דבר בעולם".
אומנם המתגודדים על המת חותכים את בשרם, בגלל חוסר אמונתם בנצחיות הנשמה, ואף המרבים מחלוקת בישראל חותכים בגוף האומה, בגלל שאינם מאמינים בנצחיות האומה. שמוקנית לנו ע"י נצחיות התורה שהיא מהותנו. והמתוגדדים לע"ז פוגעים זה בזה, בגלל אמונתם האלילית ותפישת עולמם האינדיבדואליסטית. ואף המרבים מחלוקת בישראל, פוגעים זה בזה, בגלל חוסר אמונתם בה' אחד, ותפישת עולמם האינדבידואליסטית. אך המייחדים את ה', להם נתן ה' את מתנת האחדות. שהיא יסוד קיומם ואחדותם לעולמים, על דרך דברי חז"ל, "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (ברכות ו' א)
"...אבל שנשחית גופינו ונקלקל עצמינו כשוטים, לא טוב לנו ולא דרך חכמים ואנשי בינה רק מעשה המון הנשים הפחותות וחסרות הדעת שלא הבינו דבר במעשה האל ונפלאותיו". (החינוך מצו' תסז)
(מתוך "תורה והליכות עמנו")