פרשת ראה, פותחת בהצגת שתי אפשרויות העומדות בפני היחיד ובפני הקהילה:
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:
אֶת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.
שתי האפשרויות, מעמידות התרחשות של בחירה. מושג הבחירה, הוא אחד המושגים החשובים ביותר בעולמי. שנים רבות אני מתבונן בו, הופך בו והופך בו. אודה על האמת, שנים ארוכות ראיתי את פרשתנו ושכמותה, כמביאות לידי ביטוי בחירה מדומה. אם אחת האפשרויות מסומנת על ידי ריבונו של עולם כ'ברכה' והשניה כ'קללה', הרי שלפחות הטיה חזקה יש כאן אל האפשרות הראשונה. אפשר לטעון, שלא רק הטיה כאן, אלא חסימה של האפשרות השניה והותרת הראשונה בלבד. האפשרויות הבלתי מוטות, באו לידי ביטוי בעולמי בדבריו החדים של הרמב"ם:
רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו...
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן. אלא כל אדם, ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות, ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה...
הרמב"ם, מציב תמונה בה אין שום הטיה חיצונית. רק האדם בבחירתו, מכריע בין האפשרויות. עדיין, הגדרת הדרך האחת כדרך של 'הצדיק' והדרך השניה כדרך של 'הרשע' היא הטיה. הרי מעטים האנשים שיאמרו: 'אני רוצה להיות רשע'. כמו שכתב אריסטו:
כל הכרה וכל עיסוק שואפים למה שהוא טוב...
הסיפור היותר מדויק הוא הסיפור שמספר ישעיהו:
הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.
ההתמודדות עם האפשרות האחרת, היא כאשר מגדירים אותה כטוב, כטוב חלופי. האחד חושב שמעשה א' הוא טוב וב' ההפוך לו הוא רע, והשני לא רק בוחר בב' אלא גם מגדיר אותו כטוב. לדוגמה: האחד חושב שהכאת ילדים היא מעשה רע. השני חושב - 'חושך שבטו שונא בנו', הכאת ילדים היא המעשה הטוב. כאן הבחירה היא ללא הטיה, במערכת ערכית אל מול מערכת חלופית.
אם נתבונן היטב בדברי ישעיהו, ייתכן שאפילו הוא לא הגיע עד לידי האפשרויות הצלולות האלה. הדימוי לשימת אור לחושך וחושך לאור, המר למתוק ומתוק למר, מורה שהנביא רואה את ההגדרה של הרע כטוב ושל הטוב כרע, כהיפוך לשיפוטים טבעיים שאיננו מן האפשר. כך למד הרמב"ם את דברי ישעיהו:
חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר, ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי, כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאווים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאוד לפי חוליים, וכן ישעיהו אומר באנשים הללו 'הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר'...
הבחירה באפשרות האחרת היא מחלה, צריך לרפא אותה. אין הערכה למי שבחר בה. כך, עד השנה, חשבתי שרק שיפור האפשרויות תוך ביטול ההטיה, מציב את מצב הבחירה הממשי. אבל השנה, לפתע עלה בי רעיון אחר. גם עם ההטיה, עדיין מדובר במצב בחירה ממשי ולא מדומה. התבוננו נא בקטע הבא מתוך סיפור של אתגר קרת:
עוד אופציה
פתאום נפתחה לה עוד אופציה. אופציה שלכאורה היתה קיימת, אבל, מבחינתה לפחות, לא היתה נגישה. היא זכרה מצוין איך רק לפני שישה חודשים הציצה מהמרפסת למטה. והדבר הזה ששיתק את הצוואר מלמל לה דרך הגרון, 'אני לא מבינה איך אנשים עושים את זה לעצמם,' פשוט לא מבינה. ועכשיו דווקא כן. לא שהיא חייבת לעשות את זה, אבל האופציה קיימת. כמו רישיון לאוטו, כמו ויזה לארצות הברית. משהו שאפשר לנצל, ואפשר לא.
האפשרות השניה לא צריכה להתממש, אפשר לא לנצל אותה. ההתאבדות - עליה כותב קרת בקטע הזה - פותחת פתח למלאות החיים גם אם לא בחרת בה. ובאותה מידה, גם אם האפשרות השניה מוגדרת כדרך הרשע, עצם קיומה פותח את מרחב הקיום שלך. פרנץ רוזנצווייג מבטא רעיון דומה:
צריך שאחת בחייו יחרוג האדם; שאחת בחייו יטול בידו את קובעת היקר [כוס הרעל] ברתת וביראה; שפעם בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו מכל העולם, ולילה אחד ארוך יעמוד פנים אל פנים מול האין. אולם הארץ דורשת אותו לשוב. בל ישתה הוא את הציר החום בלילה ההוא. מוצא אחר נועד לו ממיצר האין, לא הצלילה אל פי התהום הפעור. אל לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד; בפחד המוות יוסיף לחיות.
ברוך השם, מעולם לא שקלתי אפשרות להתאבד. אבל פעם בעומדי במרפסת בית מלון בקומה גבוהה, הרגשתי את אימת האפשרות. היא לא היתה ברת מימוש, תשוקת החיים שלי גברה עליה עשרות מונים. אבל פתיחת האפשרות, כמו הוצאת הרישיון או הוויזה לארצות הברית, יצקה משמעות לאפשרות האחרת - החיים - בה בחרתי. כשריבונו של עולם שם בפני האדם את שתי האפשרויות: הברכה מול הקללה, החיים מול המוות, הוא פותח אופציה. פתיחת האופציה היא העושה את העבודה, נותנת משמעות לאופציה האחרת.