פרשת קרח: הבדל אחד יש בין מחלוקת ראויה לשנאת חינם

על לוח עץ מעל השולחן שלי, בין פתק עם טלפונים של בית ספר לציורים שנשמרו מהגן, יש גם ציטוט של הרב קוק: "מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר. בוודאי שהיא קרועה. אי אפשר לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה". זה אמור לעודד אותי ברגעים שאני מרגישה שהכל בכאוס בפנים, לא ברור לי מה הכיוון ועולה בי תחושה כללית של החמצה. הרב קוק מסמן תקווה: "וכל עבודת האדם היא לאחד את הקרעים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדלותו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה". (חדריו, קטז)

קרח משבט לוי, בן דודו של משה, שניהם נכדי קהת, יוצא נגד ההנהגה של משה ואהרן. רש"י מפרש כי התרעם שמינה את אהרן אחיו לכהן גדול ולא את קרח. לקרח מצטרפים דתן ואבירם ואון בן פלך משבט ראובן, שגם הם מתוסכלים על שחלקם כשבט הראשון קופח, וגם 250 מנשיאי העדה שלפי אבן עזרא מתקשים להשלים עם העברת בכורתם ללווים אחרי חטא העגל, וכולם יחד בטענת קרח נגד משה ואהרן: "רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כׇל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהֹוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהֹוָֽה". אתם לא מייצגים את רצון העם, אתם אליטה מתנשאת, מושחתת, מקדמים אחד את השני. הגיע הזמן להחזיר את הכוח לעם.

קשה שלא להתרשם מהקריאה החזקה של קרח לשוויון ולפיזור הכוח. לכאורה, קרח מדבר בשם העם, בשם השוויון, בשם הערכים שכולנו היינו רוצים להזדהות איתם. אבל חז"ל הטביעו על המחלוקת הזו חותמת ברורה: "מחלוקת שאינה לשם שמיים".

למה בעצם? מה ההבדל בין מחלוקת הלל ושמאי שעליה נאמר בפרקי אבות שהיא מחלוקת אמיתית וראויה לשם שמיים וסופה להתקיים כלומר להתברר, לבין המחלוקת של קרח ועדתו שלא תתקיים והיא מחלוקת לא ראויה? ואיך כל זה קשור לפופוליזם?

במדבר רבה (פרשה יח סוף סימן ט) נאמר: "כל הדברים האלו פייס משה לקרח, ואין אתה מוצא שהשיבו דבר. לפי שהיה [קרח] פקח ברשעו. אמר: אם אני משיבו, יודע אני בו שהוא חכם גדול ועכשיו יקפחני בדבריו ומקלקלני ואני מתרצה לו בעל כורחי. מוטב שלא אזקק לו" קרח מבין שדיאלוג עם משה מסוכן עבורו ולכן לא משיב לו. דתן ואבירם מגדילים לעשות ומסרבים בכלל לבוא לפגוש במשה.

המבחן הראשון למחלוקת לא ראויה הוא הסירוב לשיח

כל ספרות חז"ל מלאה בפלוגתות ומחלוקות, ומחלוקות הלל ושמאי חריפות מכל, אבל יש דיאלוג: "אמרו להם בית שמאי לבית הלל"; ויש תיחום והגדרת המחלוקת: "לא נחלקו אלא על ...". ואם השתכנעו - "הודו לדבריהם", "רואה אני את דבריך". כשהכריעו - "נמנו וגמרו". תמיד בזוג. שיח ברבים, דיאלוג. לכן נאמר "מחלוקת קרח ועדתו". אין פרטנר. קרח לא מקשיב לתשובות שמציע משה, הוא לא באמת מעוניין לפתור את המחלוקת. הוא מדבר נגד משה באופן מכליל, גורף, פופוליסטי.

מהו פופוליזם?

פרופ' קאס מאדד התחיל לחקור את הנושא אחרי שחווה כילד הולנדי בשנות השבעים את הטראומה הקוקלטיבית של אירופה מהשואה. החשש ממפלגה שתסחוף שוב את הציבור בטיעונים פופוליסטיים היה גדול. מאדד מסביר שפופוליזם מגיע מהמילה הלטינית עם ומצביע על 3 מאפיינים בולטים בטיעון פופוליסטי: רעיון "העם" - אבחנה פשטנית בין העם השורשי והאותנטי לאלו שאינם העם, זרים או אנשי הון, אקדמיה, מוסדות ממלכתיים. הם לא באים מהעם ולא מבינים אותו. שנית, מערכת מוסרית דיכוטומית של טוב ורע. העם בעל מערכת ערכים אחת אחידה טובה ומוסרית, והאחרים ערכיהם רעים ולא מוסריים ונגד אינטרס העם. הרכיב השלישי - אנטי-אליטיזם. יש אליטה שהשתלטה על מוסדות השלטון המשפט האקדמיה והצבא, שמקפחת את העם "וצריך לקחת ממנה חזרה את הכוח שגנבה".

תרבות של מחלוקת

"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? – מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" .(מסכת עירובין, דף יג ע' ב). בגלל הכבוד שנהגו בית הלל באלו שחולקים עליהם, שתיארו את עמדתם לפני שנתנו את תשובתם. שחזקה שמי שמקדים ושונה ולומד את הדעה השנייה לפני שמתייחס עליה, הרי למד אותה על בורייה.

"ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה? ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם". (מסכת עדויות, א, ד)

ובהמשך גם נאמר: "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו". להזכיר שדעת יחיד יכולה להפוך לדעת רוב. להרחיב את המקום לדעות שונות. לא לראות בבן עמך אויב, לא להסית נגדו באופן פופוליסטי.

"כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַחְלֹקֶת, הֵן בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן בְּכָל עִיר וָעִיר, וְכֵן בְּכָל בַּיִת וּבַיִת בֵּין הַשְּׁכֵנִים, וּבֵין כָּל אֶחָד עִם אִשְׁתּוֹ וּבְנֵי בֵּיתוֹ וּמְשָׁרְתָיו וּבָנָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאֵין מִי שֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ הַתַּכְלִית, שֶׁבְּכָל יוֹם הָאָדָם מֵת.

כִּי הַיּוֹם שֶׁעָבַר לֹא יִהְיֶה עוֹד וּבְכָל יוֹם הוּא מִתְקָרֵב לַמִּיתָה, וְאֵיךְ יֵשׁ לוֹ פְּנַאי לְבַלּוֹת זְמַן עַל מַחֲלֹקֶת. עַל־כֵּן מִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת קְצָת, צָרִיךְ לָשִׂים לֵב לָזֶה, וְיַמְשִׁיךְ עַל עַצְמוֹ אֲרִיכוּת אַפַּיִם, וְלֹא יְאַבֵּד יָמָיו עַל־יְדֵי מַחֲלֹקֶת, קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה, רַק יַעֲצֹר רוּחוֹ וְכַעֲסוֹ וְיִהְיֶה לוֹ שָׁלוֹם עִם הַכֹּל (שיחות הר"ן סי' ע"ז).

הכותבת היא סא"ל (מיל') כותבת לתיאטרון ולטלוויזיה, לשעבר מחלקת הדין הבינלאומי, הפרקליטות הצבאית.