פרשת קורח מהווה מוקד לדיון מתמיד בדבר אופי המחלוקת. המשנה באבות הרואה במחלוקת קורח ועדתו את הביטוי המובהק למחלוקת שאינה לשם שמיים, משיבה את הלומד לפרשה עצמה, ובה הוא מוצא את המאפיינים המובהקים של מחלוקת שאינה ראויה: הממד האישי, ההתרסה, הניסיון להכפיש את השני וכדו'. מכאן אנו למדים הלכות מחלקות רבות, שחלקן התבאר בדף זה בשנים הקודמות.
ברם, אסור להסיח את הדעת מנושא המחלוקת עצמו, שכן יש לו רלוונטיות עמוקה לאורך הדורות. קורח ערער למעשה על רעיון הבחירה וההפרדה. קורח טען כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', ואנו מוצאים הד לטענתו לאורך הדורות כולם. לא ניתן לבטל את הטיעון הזה לחלוטין. לכאורה דווקא אנו, שמאמינים כי הבריאה כולה היא גילוי של הקב"ה והכל ממקור אחד בא, צריכים לכאורה להזדהות עם טענה זו. העיקרון כי כל האנושות כולה נבראה בצלם אלוקים, ושאדם הראשון הוא אבי כולנו מחייבת לכאורה להגיע למסקנה כי כולנו שווים וכולנו זהים, וכל תהליך הפרדה – בין ישראל לעמים, בין כהן לישראל, בין גברים לנשים – הוא תהליך שאינו ראוי. קשה שלא למצוא בתרבות הכללית של היום הד לטענת קורח. למעלה מכך, חז"ל עצמם לימדו אותנו כי יש מצבים שדברי קורח נכונים הם. חז"ל ביארו כי קורח ראה ברוח הקודש את תקופת שמואל, בה שמואל אכן תיפקד ככהן על אף שלא היה כזה – ואם כן אפוא הטענה עצמה היא טענה שיש בה אמת.
זו גם סכנתה הגדולה. האמת שיש בזהות שיש בין בני אדם, והחובה הכללית לשמור על צלם אלוקים שבכל אדם ולהאמין כי בכל אחד מכל עם יש עולם מלא היא אמת נצחית, אולם אין היא כל האמת, וככל תפישת עולם שקרית היא מסוכנת יותר דווקא בשל ניצוצות האמת שיש בה. שכן, במקביל לזהות ולשוויון שבין כל האנושות, ישנה הבחנה והפרדה. ריבונו של עולם קידש את עמו בישראל בקדושה מיוחדת, ציווה עליו מצוות מיוחדות הכרוכות בקדושה זו, גילה לו את סוד הזמנים המקודשים השונים זה מזה, ונתן לו ארץ קדושה מיוחדת. הקדושה היא הבחנה והבדלה. היא אומרת שיש מדרגות במציאות, שיש התנהגויות קדושות והתנהגויות לא קדושות, שיש מקומות בהם ריבונו של עולם מתגלה והופך אותם לקדושים ומקומות חול שהם תוצאה של הבריאה האלוקית אך אינם מקומות התגלות, ועוד עניינים רבים מעין אלה.
הקדושה היא גם תובענית מאוד. היא מחייבת ההרחקה של התנהגויות שונות בשעה שבאים אלה קודש – בין עניינים פיזיים כמו היטהרות מטומאה, ובין עניינים רוחניים כמו נקיות כפיים וברות לבב בשעה שניצבים בשערי הר הבית. היא גם כובשת מאוד – היא כובשת את עולם הכיסופים המבקש לבוא בשערי בית ד' והצמא לאלוקים כשם שאייל עורג על אפיקי מים. היא מקיפה את כל אישיות האדם ומבקשת ממנו כי יתמכר לה ויהיה קדוש. היא חודרת גם אל יחסי האישות – בשעה שאדם מישראל נושא את אשתו הוא נוקט בלשון קידושין ומצהיר על מערכת ייחודית של יחסים. במערכת זו יש היטהרות והפרדה מכל מערכת יחסים אחרת, והיא מכתירה את הדביקות של איש באשתו במושגי קודש. מכוחה של קדושת זו נולדת הנאמנות, ההיטהרות, השמירה הקפדנית על יסודות הקשר והראיה המתמדת של הנישואין כאתגר שיש לרוממו ולהגביהו מעלה מעלה.
דברי משה רבינו כנגד סיעת קורח הם אפוא הצהרה תרבותית משמעותית דווקא בעולמנו דהיום. אנחנו מבשרים אלטרנטיבה רוחנית לאותה רדידות ורפיון הבאים לידי ביטוי בתרבות זו, ומבקשים להפוך את העולם הזה למבחין בין מדרגה למדרגה ובין עולם לעולם. השוויון בין אדם לאדם וההבחנה ביניהם, השוויון בין יום ליום וההבחנה ביניהם, השוויון בין מקום למקום וההבחנה ביניהם – היא תמצית נפשה של תורת ישראל, המעניקה והתובעת.