כששמעתי את דבריהם, הוכיתי בתדהמה. הרי אך אתמול הם נכחו בהכרעה הגורלית. במו עיניהם ראו כיצד פערה האדמה את פיה ובלעה את כל עדת קורח. במו אזניהם שמעו את קולות הרעש האדירים שבקעו ממעמקי האדמה, נרתעו, ברחו לאחור, נסו. הם ראו גם את עמוד האש הענקי שחרץ את השמים ונחת בפתח אוהל מועד, ממוסס בדרכו את חמישים ומאתיים האנשים מקריבי הקטורת. הסתירו עיניהם בידיהם. הבינו.
ועכשיו שוב??
מהי התלונה שהשמיעו באזניי? אנחנו המַתנו?! האם היתה זו החלטה שלנו, שלנו בלבד? הלא אלוקים הוא שהודיע קבל כל העדה מיהו הקדוש שהקריב אליו, הוא בעצמו בחר במקוראיו הכוהנים! ועתה, אך חלף הלילה, וכבר שכחו הכל??
אבל לא הצלחתי אפילו לפתוח את פי. העם הלך והתקהל סביבנו, רדף אחרינו, איים עלינו, וכמעט ש... נסנו אל אוהל מועד. כבוד ה' נראה בעננו על האוהל, חצץ בינינו לבינם, הציל את חיינו. נפלנו תשושים על קרקע המשכן.
והיה זה כל כך צפוי שעתה יישמע קול ה' מתוך האוהל, כמו בפעם הקודמת, כמו תמיד... הֵרומו מתוך העדה. אכלֶּה אותם. כרגע! נפלתי על פניי. העם מבחוץ מאיים על חיינו; ה' מבפנים מבקש להשמיד על העם. הוא קורא לנו להיבדל ממנו, להפריש עצמנו, להתרחק... ואנחנו? אנחנו בתווך. חשבנו למצוא הצלה, מנוחה, באוהל מועד – והנה שוב נדרשים אנו להגן על העם, על אותו העם שזה עתה נקהל עלינו, קולותיהם הרמים נשמעים היטב גם עכשיו מבעד לפרוכת המסך. מנהיגי הדור אנחנו, דַּבָּריו ודובריו, זה תפקידנו...
לא יכולתי להתמודד פנים אל פנים עם תלונתו הרועמת של ה'. לא יכולתי להתייצב מולו, כבפעמים הקודמות, ולבטל את רוע הגזירה. פניי נשארו כבושות בקרקע.
אבל לא היה זמן להתלבט. הוריתי לאהרון לפעול. קח את המחתה, שים אש, קטורת! העלה קטורת על המחתה! כמוה כקרבן, כמוה כתפילה, מנחת הכהן הגדול בעבור כל העם! צא אל העם, עמוד בצידו, בקש רחמים עליו! ומהר, בבקשה, כי הזמן אוזל. קצפו של ה' גדול, הנגף כבר החל...
אהרון הניד בראשו לאות שהבין. הוא קם ממקומו וניגש אל המזבח. עקבתי במבטי אחרי מעשיו. ראיתי כיצד הוא נוטל מחתה, מטפס בכבש ואוסף גחלים מעל המזבח.
"מהר!" – לחשתי לו – "שים כעת את הקטורת! העלה את העשן!"
לרגע לא הייתי בטוח שאהרון שמע את דבריי. הוא מילא את המחתה בגחלים. אבל אז ראיתי שהוא משתהה מעט, נדמה היה שהוא מתלבט בינו לבין עצמו בדבר מה...
ואז הוא ירד במהירות מעל המזבח, רץ במורד הכבש ויצא החוצה, אל מחוץ לאוהל מועד. המחתה עם הגחלים היתה בידיו, אך הוא לא שם עליה את הקטורת!
רגע אחד, מה קורה כאן? רציתי לעצור אותו. הרי לא שמת את הקטורת! המחתה ריקה! כיצד תכפר על העם? הרי אינך מתכוון לשים את הקטורת בחוץ! לא, הרי לא תעשה זאת, כמובן! אם כן – מדוע יצאת החוצה במחתה ריקה מקטורת? לאן אתה הולך??
אהרון יצא בריצה את אוהל מועד. קמתי ממקומי ומיהרתי אל פתח האוהל. הסתכלתי החוצה. המראה שנגלה לעיניי היה מחריד. ההמון שנקהל עלינו בחוץ היה נראה כמו בשדה קרב. בזה אחר זה נפלו אנשים מתוך הקהל, מתמוטטים זה לצד זה במהירות, ניגפים. המוות החל קוצר בעם, וכמו ענן שחור היה מתקדם והולך ופורס את צילו הקטלני על העם. פחד וחרדה אחזו בכל. צווחות של אימה עלו מתוך הקהל.
חיפשתי בעיניי את אהרון. חשבתי שייעצר בחוץ, שיעמוד בפתח האוהל, שיקטיר את הקטורת המכפרת. אבל אהרון לא עצר לרגע, לא השתהה אפילו לשניה אחת. הוא המשיך במהירות ורץ אל תוך הקהל, אל תוך הנגף!
רציתי לצעוק לו, לקרוא לו. אבל איברי השתתקו. ריבונו של עולם, מה הוא עושה?!
הכל התרחש במהירות. המגפה התקדמה אל תוך העם, פוגעת בכל מי שנקרה בדרכה, מפילה בעם כמו היו אבני דומינו. ואהרון רץ לקראתה, נדמה כאילו היה מתחרה בה, מנסה להשיג אותה, להגיע אליה. המוות חדר יותר ויותר אל תוך העם – ואהרון רץ אחריו, אוחז בידו האחת במחתה ובידו השניה בכף קטורת. והוא הצליח להדביק את המגפה, להגיע אליה. והנה הוא עובר אותה, מתייצב בין האנשים החיים, שהביטו בו אחוזי חלחלה, ידעו שהמוות יגיע אליהם עוד מספר שניות בלבד.
ראיתי אותו ניצב על עומדו, מתנשף מהמאמץ. ואז נשם עמוקות, ובידיים נחושות הוא קירב את כף הקטורת אל המחתה, והתחיל לפזר את הקטורת על הגחלים. עיניי נפערו. קטורת בחוץ! אהרון! לא!!
אבל אהרון עצם את עיניו, והחזיק בכח במחתה שבידו. לפתע נשמע קולו.
"כן!" – הוא קרא בקול בוטח ואיתן – "הנה הקטורת שלי! כאן, מחוץ לאוהל מועד, בתוך הקהל אני מקטיר אותה!"
העומדים סביבו הביטו בו בתדהמה. אהרון ייצב את עמידתו, והמשיך וקרא אל מול השמים: "אמרת: הרומו מתוך העדה. אמרת: אכלה אותם. אמרת: כרגע. ואני אומר: אני איני יוצא מתוך העדה! אינני פורש מהם! כן, אני ממשיך לעמוד בתוך העדה, בתוך אותה עדה שרק אתמול כיחשה בך, לא האמינה בך, התקוממה כנגד שלוחיך, שאך אתמול יצאו ממנה מאתיים וחמישים איש שהקטירו קטורת זרה. אינני יוצא מתוכם, אני חלק מהם! והנה עתה אני עומד לפניך, מחתת הקטורת בידי, ואני עושה בדיוק את אותו מעשה שעשו חבריי אתמול. ואני עומד בתוך העם, על קו הגבול בין החיים והמתים. ואם רוצה המגפה להמשיך ולהתפשט, אם רוצה המוות להמשיך ולקטול בעם – יעבור קודם כל דרכי!"
כך הכריז אהרון בקול רם. שקט הושלך בקהל. אף רחש לא נשמע אל מול דבריו האמיצים והאיתנים של אהרון.
והמגפה נעצרה.
[הערה: תיאור זה הינו פירוש אפשרי לפשטי המקראות, אך כמובן שאינו הכרחי. א.ב.]