פרשת קרח הנה דוגמא נוספת למה שכבר הופיע בפרשת שלח לך בקשר לחצאי אמתות או לשקרים המתבססים על האמת. גם שם נוכחנו לדעת שאינטרסים פרטים מתלבשים על נקלה במעטפת של דאגות כנות וראויות לשבח לטובת הציבור. ידוע שמושג המלחמה – לפי הוראת המלה עצמה בסמנטיקה העברית – היא האמצעי להשגת הלחם. ובהתאם לבחינה של שיעור קומתו של האדם המבקש לבוא על השובע, הלחם הוא או מזון גשמי או רגשי או רוחני או שכלי: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל הגוף וכי תאוה רגשית-רוחנית הוא לענים וטוב להשכיל" כפשוטו.
ידועות היטב דרשות רז"ל על כך שחטאו של קרח נגרם על ידי גאותו שהחשיב את עצמו כגדול ממשה ואהרון בהיותו זקנו של שמואל בקוראי שמו השקול כמשה ואהרן בכהניו. וכי בא בטענה נגד משה בענין טלית שכולה תכלת, לומר שמשה בדה את הדברים מלבו ולא דיבר איתו השם. אבל נראה שמעבר לתוכן של הסיבות שהן בגדר "כל העם כולם קדושים ובתוכם השם ולמה תתנשאו על קהל השם" שהם דברי אמת וצדק, מדגישים רז"ל שני דברים: שקרח היה באמת איש גדול וחשוב ושהוא באמת חטא חטאה גדולה עד מאד, שאין עליה סליחה ומחילה שהרי עונשו הוא לומר לעולמי עד בגיהנום ש"משה אמת ותורתו אמת".
התורה מלמדת אותנו כאן לקח חשוב: יש להבדיל באופן מדויק בין סיבות ומניעים. ניתן להגדיר את הסיבות כצד האוביקטיבי, מציאותי ואמיתי של כל עמדה או טענה. היא מוצגת לרוב כמניע עצמו לפעולה, היינו הכוונה הטובה להשיג את טובת הכלל. אולם יש לבדוק היטב אם אין, מאחורי הסיבות הכשרות, מניע או מניעים אישיים ופרטיזנים. מחלוקת קרח ועדתו היא הדוגמא הקלאסית של מה שאנו קוראים היום דמגוגיה. הרב אברהם אזולאי זצ"ל בעל ה"חסד לאברהם", אחד מגדולי המקובלים במאה ה-17 כותב בפירושו על התורה הנקרא "בעלי ברית אברם" שכדי שמהפיכה פוליטית תצליח, צריכים כמה תנאים: צריך שיעמוד בראשה איש חשוב ומכובד, צריכים לעמוד לימינו אנשי ציבור ידועים ונכבדים וחיבים גם להיות איתו אנשי בליעל חוצפנים ואלימים המטילים אימה על הקהל ומבזים בעיניו את הסמכויות המקובלות. ובודאי זיהינו בתיאור הזה את קרח עצמו, מאתיים וחמישים האנשים משבט ראובן ודתן ואבירם. יש לכל אחת מהקבוצות הללו מניעים משלה. המכנה המשותף הוא ההתנגדות למשה ואהרן כאשר מסתתרת מאחורי התנגדות זו אפיקורסות וחוסר אמונה באמיתתה של תורה מן השמים.
לא שרוב האנשים הלוקים בכך היו מודים בכך. אלא שאף על פי שמבחינת השולחן ערוך הם מתפקדים כהלכה, דעותיהם וסברותיהם – חייהם הפנימיים – אינם נובעים מן המקור הנאמן של התורה שבעל פה על פי מדרשי חז"ל, אלא ממה שנקרא "התרבות האנושית הכללית", כאילו שהרוחניות בתור שכזו אחידה היא, כאילו שהמשמעות של "כל העם כולם קדושים" מתרחבת ושכל מי שחברה כל שהיא רואה בו "קדוש" או "מאמין" הרי הוא כזה גם לפי דעת תורה. ומעל כולם מי שבוטח יותר בשכלו ובחריפותו מאשר בתורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב איש תם, המאמין לא באמונת חכמים אלא במה שהוא מבין. כך היה מו"ר רבי יהודא אשכנזי ("מניטו") זצ"ל מגדיר את ההבדל בין הפרושים והצדוקים: הראשונים מאמינים במסורת אבותם – בחינת דע את אלוהי אביך – והיו לומדים כדי להבין את תוכן אמונתם. הצדוקים היו לומדים ומאמינים במה שהיו מבינים. במילים אחרות, היו מאמינים בעצמם ונשלים בזאת ב"לא יהיה בך א"ל זר" כפי הפירוש החסידי שלא תהפוך את עצמך לאליל שרק בפניו אתה משתחוה. "הקנאה התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם" אומר רבי אליעזר הקפר בפרקי אבות (ד, כא) ומפרש רבי חיים מולוז'ין: "הקנאה בין אדם לחברו והתאוה בין אדם למקום וכבוד על גביהם" ויפים הדברים לגבי קרח – רב לכם בני לוי! ובקשתם גם כהונה! וממשיך רבי חיים: "ומבלה עי"ז ימיו ברדיפת המותרות ומוציאין אותו מן העולם". היינו שאינו יודע מכך להבדיל בין עיקר לטפל ושם מטרות משניות לעיקר דבר, המשנה את היחס שלו למציאות, שהרי בודאי שרואה את עצמו כצדיק ואת סברותיו כנכונות.
אכן כן – ויקח קרח פירושו כרש"י: לקח את עצמו לצד אחד שכבר אינו מסוגל לראות את הצד האחר, להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה: במחלוקת לשם שמים, הסיבה קודמת והיא מביאה למחלוקת שהרי השמים מרובים והשם אחד ואיך יש לפעול כדי לאחד הקצוות המרוחקות? לכן מחלוקת כזו סופה להתקיים כל עוד השמים עומדים. אבל במחלוקת שאינה לשם שמים היא עצמה ראשונה, המניעים הם קודמים ואחר כך מחפשים סיבות להצדיק אותה והגאוה מביאה את האדם להאמין בשקרים שהוא בעצמו המציא.
לכן בני קרח הם האומרים את המזמור ליום השני, היום אשר בו נולדה המחלוקת, לתקן את המעוות בבחינת ברא מזכה אבא.