ואלה כמה מן הדרכים המאפשרות לשמור על המחלוקת, ולהותירה נאמנה לדרכה ולחשיבות קיומה. דרכים אלו לא באו כדי למחות אותה ממקומה, שכן היא חשובה לנו מאוד. על אף העובדה שצליל המילה "מחלוקת" מעורר בנו תגובות שליליות, אין זאת כי אם תוצאה של מחלוקות שהתדרדרו למקומות שאסור היה להן ליפול לשם. לעומת זאת, ההכרה כי בעזרת המחלוקת אנו מבררים את כל צדדי הסוגיה, וגואלים את עצמנו מבור הקנאות החשוכה, שאין לה בעולמה אלא חזות עצמה בלבד, משיבה את הפולמוס למקומו הראוי, ומאפשרת את הפיכתו מקללה לברכה. טוב הוא לאמץ כמה אורחות מחלוקת, המאפשרים את תיחומה ואת קטיף פרי ההילולים שלה.
א. מבחנו של השותף במחלוקת הוא יחסו דווקא לעמדת הצד שכנגד. הדרך המצויה השלילית היא לשאוף להציג את עמדת השני בצורה הנלעגת ביותר ולעוותה, כדי לחוש את תחושת ההתנשאות של הצודק. וכדי שיהיה נוח לתקוף אותה. החולק לשם שמיים מתאפיין בכך שלא זו בלבד שהוא מקדים את דברי חבירו לדברי עצמו, עוד הוא משקיע מאמץ ניכר לחדד את עמדת השני דווקא, ולהעמידה על תלה בצורה הנאמנת ביותר, הדומה עד כמה שניתן לדרך בה ה"אחר" היה מעוניין שעמדתו תוצג. בכך הוא מלמד על עצמו שעניינו הוא בירור האמת ולא הניצחון, מלבד העובדה שהוא מתרחק מן השקר הטמון בדרך הנלוזה של עוות דברי השני.
ב. מגמתו של בעל המחלוקת הטהורה והקדושה אינה מתמצית בשכנוע השני. שתי מגמות אחרות לו. ראשונה בהן היא העמדת תפישת עצמו למבחן מתמיד, ושמחה גדולה על תיקון שהוא עושה בדבריו. המחלוקת מאפשרת לו לרכוש את ניצוצות האמת המצויות בשיטה שעליה הוא חולק ולאמצן, ולהפוך את דבריו שלו לעשירים ועמוקים יותר. רק לאחר מכן בא זמנה של המגמה השניה, והיא ביצור וחיזוק הדברים שהוא מאמין בהם. מבחנה של המחלוקת עם סיומה הוא אפוא בעל שני ממדים מנוגדים לכאורה – היא מיועדת להפוך כל שיטה לנשגבת יותר, ולבצר את האמונה בדעה בחוסן משמעותי יותר.
ג. בעל המחלוקת המבורכת נזהר מאוד מהכללות. אין הוא מסתיר את דעתו מאותם תחומים בהם הוא חולק, והוא מקיים בעצמו "לא תגורו מפני איש" ומתרחק מן השקר ומן החנופה. דווקא זהירות זו מחייבת אותו באופן מתמיד שלא לגלוש למה שהוא לא ענייני למחלוקת עצמה. הוא נזהר שלא לפגוע, שלא לטעון בשמן של מגמות סמויות ואפלוליות, שלא לקבוע כי עמדת השני אינה נובעת מטוהר כוונותיו כי אם ממגמות פסיכולוגיות אפלות ועוד ועוד. בדרך זו הוא שומר בקפדנות על ההתמקדות בנושא עצמו, ואינו מניח לנושאים האישיים להאפיל על הנושא המתברר.
ד. המחלוקת אינה מתרחשת בחלל ריק, כי אם כחלק בלתי נפרד ממערכות בני אדם לחברו עשירות, עליהן צוונו בתורת אלוקים. על כן שומר בעל המחלוקת על דבריו, ואין הוא מלבין פני חבירו ברבים, והוא נמנע מלהשתמש בטיעונים שמקורם בלשון הרע. חובת עשיית הישר והטוב מהדהדת באופן מתמיד באוזניו, ואיסור ההליכה אחר הרוב הטועה ("לא תהיה אחרי לרבים לרעות") מנחה אותו לאורך כל ההתנהלות.
ה. אין לו לבעל המחלוקת אלא דבריו הטהורים בלבד. אין הוא בשם סמכות או חובה חיצונית, ואינו תובע "קבלו דבריי" מעמדה של כוח, כי אם בכוחה של האמת הבוהקת בטיעוניו. נאמנותו לאמונתו אינה מפתה אותו לחייב באמונה זו את בעל הפלוגתא בדרכים פסולות, כי אם להפך – להציף את החולק עליו באור הגדול, עד שיענה אמן מרצונו הפנימי.
בשבת פרשת קורח, בה עומדת סוגיית המחלוקת במוקד, טוב לנו כי נשוב ללמוד מעט מאורחותיה, ונכוון את עצמנו לשם שמיים בבואנו ליטול בה חלק, ואז תהיה היא לברכה, ובמקום הקונוטציה השלילית בה אנו רגילים לפוגשה, תהפוך למשאת נפש אהובה ומבורכת.