וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם]. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח [דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב]" (במדבר ט"ז, כו-כז) - כיון שראו שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין שנאמר: "[וְדָתָן וַאֲבִירָם] יָצְאוּ נִצָּבִים [פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם]" (שם) ולהלן כתיב: "[וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד...] וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם" (שמ"א י"ז, י-טז). במדבר רבה י"ח, יב.
ההשלמה המדרשית לפיה דתן ואבירם רגזו על העדה שנטשה אותם, לאחר האיום שנשמע מפי משה כי כל שיתקרב אליהם יספה בחטאתם - נראית תואמת את אופי דמותם המקראית. דתן ואבירם שהעיזו פנים כנגד משה, כפי הנראה מתוך ההנחה שרבים מהעם תומכים בעמדתם, הבינו שכעת הם יהיו היחידים שישלמו את המחיר - ועל כן חירפו וגדפו את ישראל.
לעומת זאת, הראיה הלשונית שמביאה הדרשה לכך שהשורש נ.צ.ב. רומז דווקא על חירוף וגידוף - אומרת דרשני. אמנם גולית הפלשתי אכן התייצב השכם והערב, וגם קילל וחרף מערכות ישראל, אך השורש נ.צ.ב כשלעצמו מופיע בהקשרים חיוביים רבים שבוודאי שאין בהם כל חירוף או גידוף (ראה לדוגמא "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו" (בר י"ח, ב); "וְהִנֵּה ה נִצָּב עָלָיו" (בר כ"ח, יג); "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה אֱלֹהֵיכֶם" (דב כ"ט, ט) ועוד). לפיכך נראה כי יש להבין לעומקה את הסיבה להקבלה העניינית (ולא רק הלשונית) בין גלית הפלשתי לבין דתן ואבירם - אליה רומזת דרשתנו.
לפני הצהרתו של גלית כי הוא חרף מערכות ישראל, קרא אל עבר מערכות ישראל: "לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי - וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי. אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי - וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים, וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו - וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ" (שמ"א י"ז, ח-ט).
גלית הדגיש בפני לוחמי ישראל כי אין להם טעם לנסות ולהלחם בפלשתים ולהתקומם נגדם במישור הלאומי, מאחר וממילא הם לא יצאו מעבדות לחירות, אלא רק מעבדות הפלשתים לעבדות שאול. אם כל השאלה היא מי יהיה אדון העבדים? - הרי שהדרך הראויה לברר שאלה זו צריכה להיות על ידי דו-קרב בין האדונים הפוטנציאלים: ילחם גלית בשאול (שהוא גם המתמודד הטבעי שכן היה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמ"א ט, ב)) - והמנצח יהיה אדונם של ישראל.
בכך חרף גלית את "מערכות ישראל" - שכן הציג את מלחמתם כמלחמה ריקה מתוכן, שממילא לא תועיל לישראל אלא רק למנהיגם-אדונם. לפי הצורה שבה רואה גלית את ההנהגה בישראל, אין מדובר בהנהגה שהיא שליחה של העם - שתפקידה לשרת את הציבור, אלא הנהגה משתררת שאין טעם לעם להגן עליה - שכן גם אם ינצחו בקרב תמשך עבדותם.
טענה דומה טענו קרח ועדתו כלפי משה ואהרון: "רַב לָכֶם - כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה "(במדבר ט"ז, ג). את הטענה הזו יש לנתח בצורה זהירה: אמנם אכן "כָּל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה " - אך האם המסקנה המתחייבת היא שלא תהיה הנהגה המתנשאת מעל לכל העדה ומנהיגה אותם? האם הנהגה שכזו חייבת לפגום בקדושה ובחירות של הכלל - או שמא היא יכולה לשרת את הכלל ולרומם אותו לגבהים חדשים?
דתן ואבירם החריפו את ההאשמה - וקבעו כי משה לא רק מתנשא על קהל ה, אלא אף משתמש בהנהגה לטובת עצמו - "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר" (שם, יג) - טענה המביאה את משה להתגונן ולהעמיד את העובדות על דיוקן: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי - וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (שם, טו).
משה טוען בפסוק זה שתי טענות. הטענה הראשונה היא שלעולם לא ראה בישראל את עבדיו (כהשקפתו של גלית - "עֲבָדִים לְשָׁאוּל") אלא ראה בהם את הציבור שעליו לשרת, ולכן לא השתמש במנהיגותו על מנת להשיג לעצמו טובות הנאה ("לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי"). הטענה השניה היא שהעובדה שלציבור יש מנהיגות - אינה סותרת את "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה " ולא פוגמת בקדושתו של כל אחד ואחד מן הציבור ("וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"), אלא להפך - נועדה לאפשר לציבור לממש את קדושתו.
השקפתו של גלית לקוחה מעולמו הנוכרי הרואה במלך - אדון, ובעם - משרתיו. השקפה זו גוררת בעקבותיה בהכרח את הטענה של קרח ועדתו, לפיה כל מנהיגות בהכרח פוגמת בקדושה ובחירות של העדה, ושל כל אחד ואחד מפרטיה. אך מבנה ההנהגה הראוי בישראל היא הנהגה הרואה את עצמה כמשרתת הציבור, שפעולתה העיקרית היא סיוע לציבור להמשיך ולהתרומם - ולפיכך ראוי לנשאם מעל קהל עדת ה, על מנת שימשכו אחריהם את העם כולו מעלה מעלה.
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.