חז"ל תמהים על מעשהו של קורח: "קורח, שפיקח היה, מה ראה לשטות הזה? (לחלוק על משה ולסכן את חייו) אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו: שמואל ששקול כמשה ואהרון, עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש" (במדבר רבה י"ח ח') וסמך על זה שאם כל זה יצא ממנו, אין ספק שיצליח וישרוד.
מסתבר שאפילו אדם גדול, בעל רוח הקודש, שרואה את נסתרות העתיד, יכול להגיע למצב שהאדמה פוערת את פיה והוא נבלע בגיהינום לדורי דורות. איך זה יכול להיות? ואם ראיה רוחנית עצומה לא מצילה מטעות כל כך נוראה, מה יציל אחד כמונו, שממילא לא מבינים דבר?
מה פירוש המילים "עינו הטעתו"? הרי מה שראה שמזרעו עתידים לצאת צדיקים גדולים היה אמת ולא טעות.
יש דבר פשוט ובסיסי שכל אחד יכול לראות. דבר שיכול להציל גם אותנו מגיהינום. דבר פשוט כל כך, שקורח בחר שלא לראות: את עצמו!
כל הטוב שבעולם עתיד לצאת ממנו. עד סוף הדורות יזכירו אותו ואת זרעו לטובה. אבל הכל בתנאי אחד: שיראה את עצמו.
"בכל דור ודור חייב כל אדם לראות את עצמו"!
אם קורח היה מסתכל על עצמו בכנות, הוא היה רואה את הקנאה המכוערת ששוטפת אותו. הוא היה מתבייש, מבטל את גאוותו, נכנע ועושה תשובה. ואז היה זוכה לכל מה שראוי לו.
אבל הוא בחר להסתכל החוצה ולא פנימה. הוא התעלם מהקנאה שהייתה בו, וההתכחשות למה שקורה לו בתוכו הפכה לרוע. הוא הסביר לעצמו ולרבים אחרים שהצדק איתו, שהוא רק מבקש צדק חברתי. ותולעת הקנאה אכלה את מוחו. אם הוא היה רואה אותה הוא לא היה מניח לזה לקרות, אבל הוא לא הסכים לעובדה שהוא אדם, בשר ודם, נגוע בנגיעות ופניות ומידות רעות. הוא לא רצה להרכין ראש ולעמוד מול הבושה של קטנותו ועליבותו.
הוא רצה להיות רק למעלה בשמיים ונבלע מתחת לאדמה!
"ועתה בוא וראה והבן מה שאבד והפסיד קורח ועדתו על ידי גאוותו. כי הוא טעה על ידי זה, מחמת שראה ששמואל הנביא וכל הנ"ל יצאו ממנו. על כן התגאה בטעותו ושטותו לחלוק על משה, אבל עינו הטעתו, כי אם לא היה חולק על משה היה זוכה לזה מיד ביתר שאת ויתר עוז אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים ולא היה צריך לסבול צער קשה ומר של גיהינום כל כך ימים ושנים הרבה. ועתה סבל מה שסבל אלפים שנה. וסוף כל סוף יהיה עלייתו ותיקונו על ידי משה. וסוף כל סוף אחר כל המרירות דמרירות שסבל וחרפות ובושות בלי שיעור יצטרך להתבייש הרבה לפני משה לקבל התיקון על ידו" (ליקוטי הלכות ערב ה' מ"ג)
משה מלמד: תסתכל על עצמך. גם הוא, הגדול שבגדולים, ביומו האחרון עלי אדמות, הוצרך לעמוד מול אותה מידה מגונה של קנאה. אבל הוא ידע להסתכל על עצמו. להכיר בקטנותו - הייתה גדולתו!
(ביום פטירתו של משה) "אמר לו (הקדוש ברוך הוא למשה): "קרא את יהושע" (למלא את מקומך כמנהיג ישראל ואתה צריך להיפטר מן העולם), אמר לו: "ריבונו של עולם, יטול יהושע ארכי (שררה) שלי ואהיה חי" (אם אני צריך למות כדי שיהושע יעמוד תחתי, אני מוכן שימלא מקומי בחיי), אמר לו (הקדוש ברוך הוא למשה, אם כן): "עשה לו כשם שהיה עושה לך" (שתהיה משמשו ותלמידו), מיד השכים משה והלך לביתו של יהושע. נכנסו לאוהל מועד, ירד עמוד הענן והפסיק ביניהן. משנסתלק עמוד הענן אמר משה ליהושע: "מה אמר לך הדבור"? (כלומר הדיבור האלוקי שהתגלה אליך) אמר לו: "כשהיה הדבור נגלה עליך, יודע הייתי מה היה מדבר עמך"? (הרי אתה לא היית משתף אותי במה ה' אמר לך וגם אני איני יכול לומר לך את דבריו) אותה שעה התחיל משה צווח ואומר: "מאה מיתות ולא קנאה אחת" (ילקוט שמעוני דברים ל"א רמז תתקמא) והעדיף מוות מקנאה.
הסתכלות אמיתית היא ראיית כל המציאות כמשל לעבודה הפנימית שלי.
היא הבנה שהכל זה אני מול ה'. כל מה שקורה לי מבחוץ בא לגלות לי משהו על עצמי. ככה חיים באמת.
"כִּי אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי צָרִיךְ תָּמִיד לְהִסְתַּכֵּל בְּהַשֵּׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר, וּלְקַשֵּׁר עַצְמוֹ אֶל הַחָכְמָה וְהַשֵּׂכֶל שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, כְּדֵי שֶׁיָּאִיר לוֹ הַשֵּׂכֶל, שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר, לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַדָּבָר" (ליקוטי מוהר"ן תורה א')
הכל קשור אלי.
ככה גם לומדים תורה:
"כְּשֶׁאָדָם רוֹאֶה וְלוֹמֵד בְּסֵפֶר, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁהוּא רוֹאֶה וְלוֹמֵד, מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ, הַיְנוּ שֶׁלּוֹקֵחַ לְעַצְמוֹ מוּסָר, וְרוֹאֶה פְּחִיתוּתוֹ וְשִׁפְלוּתוֹ, זֶה סִימָן שֶׁחָפֵץ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך" (ליקוטי מוהר"ן תורה קכ"א)
מה שעשו לי, מה שאמרו לי, מה שקורה בעולם, מה שכתוב בתורה. הכל מספר לי עלי. אין לי שום ראיה רוחנית, אבל אני יכול להסתכל על עצמי. כשמשהו קורה מחוץ לי - מה מתעורר בי? איזה רגשות צריכים הכלה? איזה מידות צריכות תיקון?
מי שמסתכל רק לשמיים יכול להגיע מתחת לאדמה.
אני מסכים להסתכל על עצמי, גם הכי הכי למטה.
כך אגיע לשמיים.
באדיבות לב הדברים