"שלום " קורח פתח את דלת ביתו כשריח טוב של ארוחת ערב עלה באפו.
"שב" אמרה אשתו בפנים רציניות. קרח נטל את ידיו וישב לשולחן. הוא טעם מן הפת והעביר אותה בתוך התבשיל. "טעים" קבע בנחרצות. אשתו שתקה.
קרח אכל לתאבון חצי מהתבשיל ואז נשא עיניו אל אשתו: "את לא אוכלת?"
אשתו נטלה פת בחוסר חשק ושאלה: "איך היה במשרד היום?"
"כרגיל" ענה קרח בחוסר עניין וחזר לבצוע עוד פרוסה מן הלחם. "את יודעת".
"אני יודעת שאתה לא מקבל את מה שמגיע לך. זה מה שאני יודעת" הפטירה אשתו.
קרח הרים את מבטו בשאלה. "משה בן דוד שלך נכון?" "כן" ענה קרח. "והוא גם יו"ר החברה?"
"כן." ענה קרח שוב. מביט באשתו. תוהה לאן בדיוק הולכות כל השאלות הללו.
"ואהרון אחיו? גם בן דוד שלך. אותו הוא מינה למנכ"ל. והבנים שלו סמנכ"לים. ואתה? מה? עובד פשוט. לא יכול היה לסדר גם לך משהו? במה אתה פחות טוב מאהרון או מהבנים שלו?"
קרח משך בכתפיו אבל באותו הלילה הוא לא נרדם. לפנות בוקר, כשהוא נרדם סוף סוף, הוא ראה את הסבא הגדול שלו , סבא לוי, מביט בו במבט מאיים ואומר: "נו תמיד ידעתי שמכל המשפחה ממך לא יצא כלום". קרח הקיץ מבוהל, לקח את טליתו וחמק מן הבית לכיוון אהל משה.
ש-לום.
אוֹן פרץ הביתה בהתלהבות.
"מה השמחה הזו?" קראה אשתו לעברו. כשהיא מגישה אל השולחן את ארוחת הצהרים.
"את לא תאמיני מה הלך היום במשרד". קרא און תוך שהוא נוטל ידיו ובוצע מן הפת.
"קרח אסף את כל הפקידים הגבוהים ואני ביניהם.." און עצר לשנייה והביט באשתו לראות איך משפיעה עליה עובדת היותו פקיד גבוה. אשת און חייכה אליו והוא המשיך תוך שהוא בולע חתיכות גסות מן הפת. "קרח אומר שמשה מנהל את החברה בצורה בלתי אחראית. מחלק גובים למקורבים כרצונו. והם מתחלקים ביניהם ברווחים. הוא משליט טרור בחברה וכל יום מנחית הוראות חדשות שאין בהן שום הגיון. וכשמישהו מנסה לערער הוא מודיע לו שזה הוראות שהגיעו מגבוה."
אשת און המשיכה לחייך כל אותה העת תוך שהיא מנגבת מבלי משים בכפה את פירורי הלחם שאון העיף מפיו בשטף דיבורו. און הפסיק לדבר כדי להעביר מפיו את טעם הלחם בלגימה מכוס היין.
"מעניין" אמרה אשת און.
"זה לא נגמר" אמר און כשהוא מניח את כוס היין לצידו ונוטל מנה גדולה מן התבשיל. "החלטנו כולנו שהיום אחרי הפסקת הצהריים אנחנו מתאספים יחד ובאים למשה לשטוח את הטענות שלנו. ואם הוא לא יקשיב אנחנו נפתח חברה חדשה וקרח יהיה היושב ראש החדש שלנו".
און הפסיק שוב כדי לבלוע עוד מנה מן התבשיל.
"תגיד און," פנתה אליו אשתו בחיוך, "אם נניח תפתחו את החברה הזאת מי יהיה היו"ר?"
"קרח כמובן. אמרתי לך אישה. למה את לא מקשיבה?"
"ואני מניחה שאתה תהיה המנכ"ל? "
"מה פתאום מנכ"ל? אני?"
"סמנכ"ל?" ניסתה שוב אשת און.
און גחך לעצמו.
"אז מה?" שאלה אשתו.
און גרד את פדחתו בידו המוכתמת בשומן מן התבשיל. "אני מניח... " הוא החל לגמגם "שאהיה פקיד גבוה".
"ומה אתה עכשיו?" שאלה אשתו?
"אההם... פקיד גבוה". מלמל און.
"אז למה לך כל הבלגאן הזה?" קראה אשתו.
"תן למשפחת לוי להיבלע בבלגאן שלהם. אתה לא קולט שזו מריבה משפחתית? משה ינצח או קרח ינצח לך זה ממש לא משנה. אז למה לך לבזבז אנרגיות?"
פניו של און נפלו.
מה העניין שאלה אשתו.
"את צודקת. אבל..." און ניסה לבלוע ללא הצלחה פרוסת פת שנתקעה בגרונו.
"מה?" שאלה אשתו והגישה לו את כוס היין.
און גמע מן היין ומלמל: "אבל אנחנו כרתנו ברית... נשבעתי! הם יבואו בחמש לקרוא לי".
"אל תדאג". אמרה אשתו. ודחפה לעברו את כד היין. "תשתה עוד קצת יין ולך לישון.
אני אסדר הכול".
בחמש נשמעה דפיקה בדלת.
"מי שם?" קראתי
"מהמשרד". ענו הקולות מעבר לדלת. "באנו לקחת את און".
"און ישן". קראתי לעברם.
"תפתחי את הדלת, אישה". קרא קול סמכותי מאחורי הדלת. "קבענו עם און לחמש.".
"אני לא יכולה". צעקתי לעבר הקולות. "אני במקלחת. כל השיער שלי מלא סבון".
הקולות מאחורי הדלת השתתקו ואז אחד מהם מלמל: "טוב. נבוא מאוחר יותר. אבל תעירי אותו בינתיים."
בשש בדיוק נשמעה דפיקה בדלת.
"מי שם?" קראתי.
"מהמשרד" ענו הקולות. "און התעורר?"
"לא". עניתי. "הוא ישן מאוד עמוק".
"זה לא לעניין לדבר ככה מאחורי הדלת". לחש הקול הסמכותי. "תפתחי את הדלת ונסביר לך את העסק. מדובר בעניין חשוב ביותר".
"מספיק חשוב בשביל שאני אשים חזייה וכיסוי ראש כדי לפתוח לכם?" שאלתי.
לא נשמעה תשובה. רק קולות צעדים מסתלקים משם.
פניו של און הגיחו מחדר השינה.
"נרדמתי להמון זמן. מה קורה? מה הריח הנפלא הזה? מה את מבשלת לנו?"
"עוגיות". עניתי. "אופה. לא מבשלת".
"אופה, מבשלת מה זה משנה?" אמר און תוך שהוא לוקח עוגייה חמה ודוחס אותה אל פיו. "כל מה שאת עושה בבית הזה יוצא הכי טוב. באמת".
און העמיד את הקומקום כשלפתע נזכר: "מי זה היה בדלת? מה הם רצו?"
"שום דבר מיוחד". אמרתי.
רעש גדול החריד פתאום את האדמה.
"מה זה היה?" צעק און תוך שהוא נאחז בי.
"לא יודעת. אמרתי. זה מרגיש כמו רעידת אדמה..."
"אלה הגברים הקטנים
אילו הנשים הנכונות
בהתמדה כמו נמלים
בתאים כמו משפחות
ממלאים תפקיד ראשי
במחזה שאין בו כוכב
כמו היה זה ייעוד אישי
לחיות ודווקא עכשיו
....
ולפתוח ולסגור חלון
עם ערב, בחום או בקור,
על יסוד שיקול נבון,
לא מתוך מבט לאחור."
(תפקיד ראשי / נתן זך)