קורח ניצב אל מול משה וטענה קשה בפיו: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה?" חז"ל ראו בדברי קורח כמחלוקת אינטרסנטית שאינה לשם שמיים. ניתן לומר הרבה על העדר ה"לשם שמיים" במחלוקתו של קורח, אולם נראה לענ"ד לומר, כי קורח חשב כי כל רעיון המחלוקת בטעות יסודו. מחלוקת פורצת עת חלוקות הדעות ביחס לסוגיה מסויימת. קורח סבר שכל הדעות לגיטימיות ונכונות, ובודאי שאין מקום או צורך בהכרעה מי צודק. לא שיש פגם בלשם שמיים שלו, אלא שהמחלוקת כשלעצמה הינה תופעה שלילית, הנוגדת את מושג האמת, לשיטתו. ולכן, טען קורח, אם "כולם קדושים", מדוע אתה, משה, צודק יותר מכולם ומכתיב לנו את החיים על פי הכרעתך שלך? אולי באמת, כולם צודקים ולכן גם אין מקום להכרעה?
ניתן לומר כי קורח תאם את הלך המחשבה הפוסט-מודרנית, זו המתנערת מן האמת המוחלטת. גישה זו, הרווחת היום בעולם, מחזיקה ברעיון הטוען כי האמת היא יחסית. משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקפה או אובייקטיבית, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא עצמו מאמין, תהיה תקפה בצורה כלשהי על אדם אחר. במילים אחרות נאמר, כי הגישה הזו דוגלת בכך שכל אחד והאמת שלו, ולא ניתן לאכוף את האמת שלי או שלנו על האחר המחזיק באמת אחרת.
תפיסת האמת היחסית הציבה את ערך הסובלנות והפלורליזם במרכז ההגות. אלה הם כמובן, ערכים חשובים, ואף תורת ישראל מחזיקה בהם עוד מימים ימימה. היהדות לא הייתה צריכה את הקידמה הפוסט-מודרנית, על מנת להנחיל ערכי סובלנות וריבוי דעות. אין זה אלא ריבוי שהוא אחדות:
"אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין... שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן" (חגיגה ג ע"ב).
קורח רצה בעצם לבטל את מוסד המחלוקת, ובזה רצה לעקור את אחד מיסודות תורת ישראל - ליבון ובירור ההלכה, אשר זוהי בעצם מלחמתה של תורה, ועל זה כל תורת ישראל מושתתת, כדברי ר חיים מוולוזין:
"והנה הלימוד נקרא מלחמה... ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו להקשות עליהם. ולפעמים יהא האמת עם התלמיד... כי מלחמת מצווה היא וניתנה לנו רשות ללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פנים לאיש רק לאהוב האמת" (רוח חיים א ד).
המחלוקת אינה שלילית. היא היא החושפת טפח אחר טפח את האמת האלוקית, שהיא אין-סופית בטבעה, אינה ניתנת למיצוי, ולעולם היא מרוממת מעל כל השקפה אנושית פשוטה. היא גדולה מכדי להיות מוגדרת בדרך אחת, ולכן גם חז"ל טענו כי ישנם שבעים פנים לתורה, ולא פן אחד בלבד. והדברים מגיעים עד למצב בו האמת מתוארת גם על ידי אמירות מנוגדות ממש, כדבריו המאירים של הרב קוק, על אימרת חז"ל "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם":
"יש טועים שחושבים, שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא ע"י הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו. ואדרבא גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים... דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק... כי כולם יכירו שכולם גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד, ובכל אחת מהנה יש צד שתתגלה על ידו ידיעת ד ואור אמתו... וריבוי הדעות.. דווקא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה... ויוכר שאי אפשר היה לבנין השלום שיבנה כי אם על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו... ואז הברכה ניכרת" (עולת ראי"ה, ח"א עמ ש"ל).
יש לזכור כי אכן "אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן", אך ההמשך: "והלכה כבית הלל" (עירובין י"ג ע"ב). הכל אומנם לגיטימי ורצוי, אך חייבת להיות הכרעה אחת בסופו של דבר.
הרב ד"ר אמיר משיח, רב ביכנ"ס לצעירים בפתח תקוה ומרצה במכללת אורות