האם יש בידינו מכשיר המאפשר לדעת מתי מדובר במחלוקת שהיא לשם שמיים ומתי מדובר במחלוקת שאינה לשם שמיים? הלוא כל אחד משוכנע, בשעה שהוא נאבק על דבר מה, שהמחלוקת היא לשם שמיים - בין אם הוא חש שהוא נושא את שם ד בעולם, ואינו יכול לוותר ולהתפשר שהרי אין מדובר במשהו אישי משלו; בין בשעה שהוא נאבק על אינטרסים והוא צובע אותם בצבע הצדק והיושר והמוסר, שרק בעטיים הוא חייב להוציא ממון מצד רעהו; גם בשעה שמדובר בפגיעה בכבוד תלמידי חכמים אנו מוצאים פעמים רבות הצדקה אידיאולוגית פנימית ורוחנית בנוסח "במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב", וכך בכל התחומים. נדיר מאוד למצוא אדם המספר לעצמו שהוא יודע שהוא לא פועל לשם שמיים, ואף על פי כן הוא נאבק ונלחם כי הוא דואג לאינטרסים שלו. בדרך כלל כל אינטרס פרטי נצבע בצבע "לשמה".
הבעיה סבוכה יותר כאשר אין מדובר בהתבוננות של האדם לפנימיותו ולהכרעתו האישית, כי אם לעמדה השיפוטית של המתבונן מבחוץ. אימתי נדע כי פעולה מסוימת נעשית לשם שמיים וחותרת לקידוש שמו הגדול, ומתי מדובר בגיוס ציני של ריבונו של עולם כדי להשיג אינטרסים אישיים; מתי נישאים שמות האידיאלים השונים ברוממות ובעוז מההיבט האמיתי של הדברים, ומתי מדובר במניפולציה מכוערת הפושטת טלפיה כלפי חוץ ואומרת ראו כמה אני טהורה; איך ניתן היה בימי קורח לדעת מי הצודק - הלוא באמת פסק הדיבור מעם משה בסוף פרשת שלח בשל פרשת המרגלים, ויש בסיס לטיעון כי ייחודו חלף ועתה כל העדה כולם קדושים? הלוא באמת כל העדה כולם קדושים, וקורח נשא ברמה את ההתנגדות להתנשאות על קהל ד, שהיא התנגדות נכונה ברמה העקרונית? הלוא גם לקורח היה זקן לבן ובגדי אמונה, ציצית בטליתו וספרים בארונו? נדגיש, כי השאלה סבוכה יותר דווקא משום שלמחלוקת יש צדדים חיוביים, ודווקא משום שאותה מחלוקת המבקרת את קורח ועדתו משבחת את הלל ושמאי על מחלוקתם, ואם כן חשוב לנו כל כך לדעת את איזו מחלוקת לדחות ומאיזו להתברך.
במשך הדורות ניתנו תשובות שונות לשאלה זו, אך רשימת התשובות אינה רשימה סגורה, ומוטלת חובה להוסיף לרשימה זו כמה שיותר כלים המאפשרים בחינה של המחלוקת. אמנם, אף לא אחד מהכלים הוא כלי מוחלט, שהרי לכל אינדיקציה יש יוצאים מהכלל, ואף על פי כן ניתן לסמן כלים שונים להבחנה בין סוגים שונים של מחלוקת. אחד הכלים האלה הוא היחס לעמדות השני. מבחנה של מחלוקת לשם שמיים מצוי גם בדרך בה היא מציגה את הפן החולק עליה. אם היא עושה זאת ביושר, בנאמנות, באותה דרך בה הדעה החולקת הייתה רוצה שיציגו אותה, הדבר מלמד כי בראש מעיינו של בעל המחלוקת בירור האמת, והוא משקיע את אותה נכונות ורצון טוב לראות בעין טובה את שני הצדדים. הדבר אינו מונע בעדו לתקוף ולבטל, למחות ולמחוק את הלגיטימיות של העמדה השנייה אם הוא סובר שאכן כך ראוי לעשות. ברם, כל זה מותנה בכך שהעומד בראש מעייניו הוא בירור האמת, ומטרה עילאית זו מנחה אותו להשקיע את אותו מאמץ בבירור נקודות האמת והמסקנות של כל הדעות כולן. ואילו במקום בו מוצגות עמדות הצד השני בלעג, בבוז, בחוסר נאמנות למהותן, בדרך של סתירה לוגית בולטת וכדו, מתברר כי העומד בראש מעייניו של בעל המחלוקת אינו בירור האמת כי אם הרצון לנצח בכל מחיר. קורח הציג את משה רבינו ואת אהרון בדרך נלעגת, ליצנית ומסיתה. הוא לא העמיד את תפישת "כל העדה" מול תפישת ה"כהונה" האחת מול השניה ביושר ובאמת ובחר בראשונה, כי אם דיבר מתוך עמדה בזה ומתנשאת בעצמה. לפיכך, נרשם הוא לדיראון עולם כמייצג המחלוקת המכוערת, ולימד אותנו מה לא לעשות בשעת מחלוקת.